אני מתייסר עם עצמי, שנתי נודדת, אין לנפשי מנוח. ראש הממשלה נראה מוטרד, הוא כיווץ את עיניו לשני חרכים צרים, פניו היו חרושי קמטים, הוא הישיר אלי מבט נוגה. מאיפה להתחיל, הוא שאל.

ילדי שדרות לא נותנים לי מנוח. אני חרד לגורלם. הנחיתי את העוזרים שלי להודיע לי מייד בכל פעם שיש מתקפת קסאמים על העיר. ברגע שאחד מהעוזרים מתקרב אלי עם פתק, אני מרגיש את ההאצה בדפיקות הלב שלי. לנגד עיניי אני רואה את הילדים המסכנים של שדרות מתחבאים מתחת לשולחנות בכיתות, כשברקע האזעקה מייללת: צבע אדום, צבע אדום.

אהוד, שאלתי, ומה אתה מרגיש כאשר אתה מקבל פתק ובו כתוב שיש מתקפת קסאמים על שדרות. שאלה טובה, ענה ראש הממשלה, האינסטינקט הטבעי שלי הוא להסתגר בחדר שלי, לנעול את הדלת ולא לצאת, להתחפר במיטה עד שכל העסק הזה יסתיים. אבל מצד שני, אני יודע שהילדים הקטנים שם צריכים אותי. אני מייד מזמן אלי למשרד את שר הביטחון, את הרמטכ"ל, את ראש השב"כ וכל מי שיש לו מדים וזמין בסלולרי, אני דופק על השולחן וצועק, אנחנו חייבים לעצור את זה, לא יכול להיות שילדים קטנים חיים תחת איום של טילים. בסוף חיים רמון מציל אותי ומצהיר בתקשורת שננתק לעזה את החשמל.

ולפעמים, שאלתי, קורה לך שאתה מסתגר. כן, ענה ראש הממשלה, כשיש התקפות קשות על שדרות, אני מסתגר במיטה. אהוד, אמרתי לו, אני חושב שאתה מתאר כאן התקף חרדה, מתי בפעם האחרונה הסתגרת, שאלתי. ביום ראשון האחרון הייתה התקפה על שדרות, ואני הייתי בסיור עם שרת החינוך יולי תמיר. בדיוק רציתי לתפוס איתה איזה פינה ולהתוודות בפניה שאני מאוהב בה, שכשאני נמצא איתה אני פורח ובלעדיה אני קמל, ובדיוק אז הגיע הפתק המטריד עם ההודעה על הקסאמים. הצלחתי להתאפק, אבל בערב היה הטקס של חלוקת הצל"שים. כולם היו שם אבל אני הסתגרתי בבית ולא הגעתי אליו.

ומאז, שאלתי, היית באירועים ציבוריים. אתמול בערב, הוא ענה, הייתי בחתונה של הבן של מזכירתי הנאמנה שולה זקן. לקח לי יומיים להתאושש מהטראומה של הקסאמים. אהוד, אמרתי לו, אני מתלבט איך לטפל ביחד איתך בהתקפות החרדה שלך, זה מאוד מדאיג מה שקורה לך. אני  מציע שבנוסף לטיפול כאן תיקח כדורים בכל פעם שאתה מרגיש שהתקף החרדה מגיע, אני אתן לך מרשם. אם אתה מרגיש שאתה רוצה לדבר או להגיע לקליניקה גם בימים אחרים, אתה תמיד מוזמן.

תודה ראובן, הוא ענה. אבל זה לא הכל, יש עוד משהו שהטריד אותי השבוע. ועדת וינוגרד, הוועדה שבודקת את הכשלים של המלחמה. אתמול התקבלה החלטה מאוד בעייתית ואני לא יודע אם אני צריך להיות שמח או עצוב. אני אסביר לך. כל הפרשנים מעריכים שהדו"ח הסופי של הוועדה יקבע שנכשלתי בניהול המלחמה, הוועדה תקבע שההתקפה היבשתית בה נהרגו 30 חיילים התקבלה בשיקול דעת מוטעה אחרי שכבר סגרתי על הפסקת אש. חוץ מזה, אהוד ברק הצהיר שמפלגת העבודה תפרוש מהממשלה אחרי הגשת הדו"ח הסופי. במילים אחרות, הדו"ח הסופי יפגע בי, ועלול לגרום להתפטרותי ולכן האינטרס הפוליטי שלי הוא שהדו"ח יפורסם כמה שיותר מאוחר.

מצד שני, המשיך ראש הממשלה בהרצאתו המלומדת, יש למדינה אינטרס עליון שהדו"ח ובו הכשלים יפורסם כמה שיותר מהר זאת במטרה שהם יטופלו ויתוקנו בהקדם. להזכירך מר דגן, אני התנגדתי להקמת ועדת חקירה ממלכתית כדי שלא נצטייד כולנו בעורכי דין ועבודת הוועדה תיקח חודשים רבים. אבל עכשיו, כשאני יודע שהוועדה סימנה את הראש שלי, האינטרס שלי הוא שהדו"ח יפורסם כמה שיותר מאוחר.

ואתמול בג"ץ החליט שהדו"ח יפורסם יותר מאוחר, שאלתי. כמעט, ענה ראש הממשלה, הוא החליט שהוועדה  תישלח למי שעלול להיפגע מהחלטותיה מכתבי אזהרה, ותיתן לו גישה לחומר הראיות, ואולי גם לחקור עדים, במילים אחרות יש סיכוי גדול יותר שיתחלפו כאן עוד שבע ממשלות עד שנראה את הדו"ח הסופי.

אז למה אתה לא שמח, שאלתי. כי שוב טובתי האישית מתנגדת עם טובת המדינה. אתה יודע, ראובן, עמוק בפנים אני רוצה שהעם כבר ישלח אותי הביתה. אבל העם כל כך חלש, כל כך רופס, אנמי, אפאטי, פלגמאטי שמגיע לו ראש ממשלה כמוני.