אני צריך עוד מהכדורים שנתת לי בשבוע שעבר. אל תכעס, לקחתי קצת יותר ממה שאמרת. במקום כדור אחד ביומיים לקחתי שני כדורים ביום, אבל אני מרגיש שהתפקוד שלי השתפר. ראש הממשלה היה חד וממוקד. הוא ישב על הספה זקוף, עניבתו מהודקת, פניו חתומות ועיניו מישירות מבט.

תספר לי, ביקשתי, מה קרה מאז שסיימנו את הטיפול בשבוע שעבר. כבר במכונית בדרך חזרה למשרד, ענה ראש הממשלה, לקחתי כדור אחד, הרגשתי שהוא לא השפיע, אז לקחתי עוד אחד. פתאום הרגשתי את זה. תחושה כזאת של כוח וביטחון שמתעצמת בפנים. היא גירשה את המועקה הקטנה הזאת שישבה לי על הלב, ועטפה לי את המוח בבהירות. הרגשתי פתאום שאני יודע מה לעשות. ואז אהוד אולמרט שתק.

ומה עשית, שאלתי. תראה, הוא ענה, זה צריך להישאר כאן בינינו, באופן רשמי אני לא מגיב לזה. זה עניינים של ביטחון לאומי. הנהנתי, והוא המשיך. קראתי לצמרת הצבא אלי למשרד, ואמרתי להם שאנחנו חייבים לתקוף בסוריה, ומהר. אנחנו חייבים להחזיר לעצמנו את כוח ההרתעה. אבל עלולה לפרוץ מלחמה, הם אמרו, הסברתי להם שהדבר הכי נורא שיכול לקרות ממלחמה זה עוד איזו ועדה של זקנים נרגנים ואיטיים, כך שאין מה לדאוג. הצבעתי על היעד במפה, והוריתי לתקוף. ומייד. אבל אין לנו תוכניות, הם אמרו. אז מה, הסברתי להם, לא היו תוכניות גם במלחמת לבנון, והגענו להישגים אדירים, אמרתי. ואז דפקתי על השולחן וחזרתי על שתי המילים האחרונות, הישגים אדירים. וזהו. תקענו את הסורים. הם לא יעיזו להתעסק איתנו עכשיו.

אז הכדורים עזרו לך ליזום, שאלתי. מה פתאום, ענה ראש הממשלה, אתה לא מבין, הכדורים האלה גרמו לעשות הכל נכון, הכל. אחרי ההצלחה המסחררת של התקיפה בסוריה הוריתי על הצבא לחטוף איזה ערבוש מרצועת עזה. הייתי על הגל. אבל הכי מדהים, ראובן, זה שאני שומר על הפה שלי סגור. אני, שלא הפסקתי להתרברב ולדבר כל החיים שלי, פתאום אני שומר על עמימות. אפילו ביטלתי את כל הראיונות לחג. אני עובד נכון, אני עושה את מה שצריך, תראה עם איזו תנופה אני נכנס לשנה החדשה.

אהוד, שאלתי, מה עם תופעות לוואי, יש לך כאלה. כן, הוא ענה, קודם כל אני יותר מדי עסוק. היום למשל, ערב חג, ואני כל כך עסוק שדחיתי את הטיפול בכמה שעות. ואתה מנסה להעביר בזה סוג של מסר, שאלתי. אולי, הוא ענה. זאת אומרת, המשכתי, שאתה מרגיש שהטיפול הופך למיותר, שאתה לא צריך אותי יותר, תהיתי. אתה צודק, ראובן, אני חייב להודות שהמחשבה הזו עברה אצלי בימים האחרונים.

שתקתי. תראה ראובן, כשהגעתי אליך הייתי במצב מאוד קשה, אבל מאז הרבה דברים קרו. תקרא את העיתונים של היום, אומרים שחזרתי מהמתים, שהכיסא שלי יציב כמו שלא היה מעולם, אז כן, יכול להיות שהטיפול הזה כבר מיותר. אז ניפרד, הוא שאל.

אהוד, אמרתי, אני חושב שאתה אומר משהו אחד, אבל מצד שני אתה משדר משהו אחר. אתה אומר שאתה לא צריך אותי, אבל מבקש ממני כדורים, רוצה לעזוב את הטיפול, אבל מודה שהוא עושה לך רק טוב, מציע להיפרד, אבל מבקש את האישור שלי. אני חושב שאתה רוצה שאני אבקש שתישאר כאן. בסופו של דבר, עברה עוד שנה אבל המטרה העיקרית שבגללה הגעת לטיפול עדיין לא הושגה. אתה עדיין לא פופולארי. אתה רוצה שאני והעם נבקש ממך להישאר איתנו עוד שנה, שניבחר בך שוב.

אז מה אתה מציע, הוא שאל, לתקוף עוד פעם בסוריה.