למה אתה מסתכל עלי במבט מאשים, מה כבר עשיתי, תפסיק להנהן כאילו אתה מקשיב לי, אני לא עבריין, זאת בסך הכול חקירת משטרה. הם יגיעו אלי למשרד ישתו מים מהברז, אני אעשן סיגר, הם ישאלו כמה שאלות ואז ילכו הביתה, זה הכול. כולם עברו את זה, ביבי, ברק, שרון ועכשיו הגיע תורי. ראש הממשלה ניסה לחלץ את ראשו מתוך העניבה שחנקה אותו. הוא פיתל את ראשו ומשך אותו כלפי מעלה כשביד ימין הוא מתיר קצת את הקשר של העניבה. הוא הזיע, ושאל, ראובן, מה קורה עם המיזוג כאן, הוא התקלקל.

אף פעם לא הבאת לכאן את החקירות נגדך, אמרתי, למה. לא יודע, ענה ראש הממשלה. למה אתה קונה ומוכר כל כך הרבה בתים, שאלתי. כדי לעשות קצת כסף, הוא ענה. אתה יודע כמה קצת בן אדם כמוני מרוויח במשרה ציבורית, רק בין שלושים לארבעים אלף שקל בחודש. כשהייתי חבר כנסת והיה מותר לנו לעסוק בעוד עבודה, הייתי שותף במשרד עורכי דין והייתי עשיר, ממש מיליונר. מאז החוק המוזר הזה אני נאלץ להסתפק במועט, ולהתארח בחו"ל על חשבונם של אחרים. אני מאוד קרוב לקו העוני.

אז אתה קונה בתים בזול ומוכר אותם ביוקר, שאלתי. אפשר להגדיר את זה ככה, ענה ראש הממשלה. ואיך אפשר להגדיר את זה אחרת, שאלתי. תראה ראובן, כשהייתי ראש העיר ירושלים קניתי חורבות, דאגתי שהנכסים יושבחו, שיקבלו היתרים חריגים וכאלה דברים ואז מכרתי את הדירות במחיר מאוד גבוה. זאת לא שחיתות, ראובן, זאת פרצה בחוק, זה אולי מסריח אבל זה כשר. שתקתי. מה מטריד אותך ראובן, אתה חושב שאני עבריין, הוא שאל.

לא, אמרתי, אני לא חושב שאתה עבריין, אני הפסיכולוג שלך לא השופט שלך. מטריד אותי הדחף שלך לבית, אולי כמעט אובססיה. אני חושב ומנסה להבין למה שתהיה לך אובססיה לבית. מה המשמעות של בית בשבילך. אין לי תשובה, ראובן. בית זה בית. אז למה אתה כל כך רכושני כלפי בתים, שאלתי, אתה קונה ומוכר אותם כל הזמן. אולי, ניסיתי, בית בשבילך הוא משהו זמני, משהו ארעי. כמו סוכה, שאל ראש הממשלה. כן, עניתי, קצת כמו סוכה. אני לא חושב שאתה צודק, ענה ראש הממשלה. בית בשבילי הוא משהו יפה, מפואר, עם כמה קומות, הרבה חדרי שינה, חומות, שומרים, מצלמות אבטחה, בית בשבילי זאת טירה. אולי בשביל היועץ המשפטי לממשלה הבתים שלי הם ארעיים, אולי בגלל זה הוא החליט לפתוח נגדי בחקירה בעניין הזה דווקא בערב סוכות. מן הומור גרוע שכזה.

שוב שתקנו.

קמתי למכונת הקפה, אתה רוצה גם, שאלתי את ראש הממשלה. לא, הוא ענה, אני מעדיף להכין לעצמי. גם בבית, שאלתי. כן, הוא ענה, עליזה לא יודעת להכין לי קפה. ואז הבנתי. כוס הקפה שהחזקתי נשמטה לי מהיד והתנפצה לרסיסים על הרצפה. מיהרתי לעבר הכורסה, ראש הממשלה הצביע לעבר שברי הכוס. עזוב, אמרתי, אטפל בזה אחר כך. מה קרה, שאל ראש הממשלה. הבנתי, אמרתי לו. אתה לא מחפש בית, אתה בורח מהבית, אתה בורח מעליזה.

עכשיו היה זה תורו של ראש הממשלה לשתוק. אני לא בורח ממנה, זאת היא שבורחת ממני, היא הופכת את החיים בבית לבלתי נסבלים. למה, שאלתי. היא חייבת להתנגד לכל מה שאני עושה, אבל היא עושה את זה ליד כולם ובפומבי. היא מבזה אותי. כשהייתי ראש עיריית ירושלים היא הייתה חברה של כל השמאלנים יפי הנפש שקראו לחלוקת העיר, ובחודשים האחרונים היא מתגייסת לעזרת הפליטים מדארפור שאני רוצה לגרש בחזרה למצרים.

אז למה אתה מנסה כל הזמן לברוח מהבית, למה אתה לא מנסה לחזור לבית לעליזה להתקרב אליה ולתת לה להתקרב אליך, שאלתי. כי אני לא ראוי לה, הוא ענה בשקט. עליזה היא מיוחדת, ואני סתם אחד. עליזה יפה, ואני מתיפייף. לה יש נשמה טהורה ולי יש נשמה מושחתת.