אִינְטוּאִיצְיָה, תחושה פנימית ללא ביסוס עובדתי

מצאתי את עצמי באותו מצב בדיוק כמו לפני שנתיים, שנחשפתי לבלוג.

כותב בדיוק מאותן כל הסיבות הלא נכונות, ייאוש, אכזבה.. כל הקקי הזה של כיתה ט'.

שלושים ושלושה צעדים אחורה, לתוך אותו בן אדם לא בטוח ולא יציב.. שמילים קטנות מערערות אותו, שמתעסק יותר יותר מדי בקטנות

ששואל יותר יותר מדי שאלות..(לא שולט בזה).

קורים דברים שמצד אחד אני לא רוצה שיקרו.. אבל מצד שני איזה מן אדם אני אם אני ארשה להם לקרות?

עוד אחת מהדילמות שהלב מתנגש עם המוח.. ואם הייתי יוסי בובליל הייתי אומר 'וואחד פיצוץ!!'

מצד אחד המוח בטוח שהוא צודק.. אבל מצד שני הלב יודע מה הוא בעצמו רוצה ומה הוא מפחד להפסיד.

תמיד אומרים "לך עם הלב לך עם הלב".. אבל עד עכשיו הלכתי עם הלב.. ולאן הוא הוביל אותי? לחרא.

אולי בכלל הדילמה היא לא העניין? אולי בכלל הריב הוא לא העניין? אולי העניין הוא הדבר שאני מדחיק כלכך ועם זאת רוצה בו כלכך.

אני במקומכם הייתי עף מהבלוג הזה.. זה בטח מזה עצבים לקרוא ככה דברים ברמזים. אבל זה המחיר לכך שנתתי את הבלוג למכרים.

מרוב עצבים העפתי את הגומייה מהיד וזרקתי אותה בדרך הביתה. אחרי חצי דרך התחרטתי וחזרתי לחפש אותה.. אבל לא מצאתי.

אני לא רוצה יום אחד להתעורר, להבין שעשיתי טעות, להסתכל לאחור ושהיא לא תהיה שם.

אבל.. נראה כאילו לה זה כלכך לא אפכת. הרי היא כל יום הולכת

הולכת מבלי להביט לאחור.. וזה אני שתמיד נשאר שם?

או ש.. כבר לא תמיד?

חח ולחשוב שלי זה פגע בשיגרת חיים ולה זה לא מזיז.

אני חייב להפסיק לחיות באשליות..

ריח הגרביים שיש לי בידיים די מחזיר אותי לקרקע.

מקלחת דחוף! איזה יום איזה יום..

מצטער על הפוסט הלא מובן.. בטח תוך 48 שעות הוא ירד לטיוטה ואז ימחק.