אני שונא את חודש נובמבר. חודש מאוס ומיותר. בדיוק שנה לאחר הפרידה הקודמת שלי, זה קרה שוב. היינו 9 חודשים ביחד, וזה היכה בי כל כך קשה.

היו לנו ריבים ומחלוקות, אבל לכל זוג נורמלי יש. אני יודע שהיו קשיים, והגענו לשיחות מאוד רציניות בנוגע לעתיד יחסים האלה. אני ראיתי את השיחות האלה כדבר שהאיר את עינינו לבעיה והכווין אותנו בדיוק במה עלינו לטפל כדי לשפר את המצב. אבל בשבילו כנראה שזה היה יותר מדי. הוא כבר לא ראה טעם לעבוד על זה כי איבדנו משהו שהיה לנו בהתחלה וכבר לא היה קיים יותר. היתה לא הרגשה שהכבידה עליו במשך הרבה מאוד זמן עד שהוא כבר לא יכל יותר. לאחר שנאמרו הדברים הוא בא לגעת ולחבק אותי והרחתי אותו, כי מה פתאום שהיא יתקרב אלי אחרי שהוא אומר לי דבר כזה?

אבל הוא אמר לי כמה שהוא אוהב אותי. והוא חיבק אותי כשבכיתי מתוך שבירה נוראית ולא יכלתי לדבר, שלא לדבר על לנשום. גם הוא בכה, שלא כהרגלו, אחרי הרבה זמן הוא לא עשה זאת. אחרי שהטחתי בו את הטענות שלי, הוא התפרץ גם כן, ואמר לי שהוא ממש לא לוותר על זה בקלות, אלא לאחר מחשבה וקשיים רבים. כך נוצר מצב אבסורדי שלא רציתי שהוא יגע בי אבל כל כך הייתי צריך את החיבוק החם שלו לנחמה, בעוד שלא יכולתי לראות אותו בוכה וכואב כי אני כל כך אוהב אותו, ואז נתתי לו להתרפק וליטפתי את ראשו שידע שהכל בסדר, כשהכל כל כך לא בסדר.

הייתי אצלו במשך כל הזמן הזה, והדבר הכי קשה היה שנאלצתי להשאר שם במשך כל הלילה. התחבקנו, התנשקנו, כאילו הכל כרגיל כי אנחנו באמת אוהבים כל כך, אך בכל אותו הזמן ריחפה מעלי הידיעה שזו פעם אחרונה שנהיה במצב הזה ביחד.

אני יושב בבית ומגלה ריקנות. אני מגלה כמה הוא חסר לי וכמה הוא חשוב לי. תמיד זה היה כך, אך עכשיו כשאיבדתי את זה אני מבין כמה אני הזדקקתי לו כחלק חיוני בחיי.

יפה שלי. יש סיכוי שאתה קורא את זה, כי כל כך סמכתי עליך ונחשפתי בפניך עם הבלוג הזה, שהיווה את הדבר הכי סודי ואישי שהיה קיים אצלי. אז אני רוצה להזכיר לך שאני אוהב אותך.אני מתגעגע. אני כל כך רוצה להרגיש אותך, ואני לא רוצה לבכות עוד.

אתה מדהים. אני לא רוצה לוותר עליך. אני מאוהב בך.