אני נוסעת באוטו לכיוון הרכבת כי היום יום שישי וצריך לאסוף את איתי הוא חוזר מהצבא.
בדרך אני חושבת על איך שהוא יהיה עייף והמדים שלו יהיו מסריחים והתיק בטח ישאר ירוק כמו שהיה כשהוא יצא לפני שבועיים.
רק עם קצת יותר אבק.
הדרך לשם היא לא ארוכה במיוחד עניין של 10 דקות ואם יוצאים מהעיר ונוסעים דרך העוקף עם השדות זה אפילו פחות.אבל אם אפילו עם הדרך עם השדות היתה יותר ארוכה הייתי נוסעת דרכה כי היא כייפית יותר.משחררת באיזשהו אופן.
אני כבר רואה את התחנת הרכבת וברקע מתנגן לו שיר מוכר על אחד שעזב והיא עכשיו חוזרת ועל סיפור שלא נגמר.
אני ממש קרובה אני אפילו רואה אותו יושב על הספסל כפוף,שבוז,עפוץ,מעוך עם סיגריה בפה מחכה רק לי.הוא מרים את הראש ואז כבר כולו עומד חיוך נפרס על שפתיו.שבועיים לא ראיתי אותו.
הוא פותח את הדלת.נכנס נותן לי נשיקה מסריחה כזאת מסגריות וצבא והוא מביא עוד אחת למצח.התגעגעתי אני צורחת אפילו לגי'פה הירוקה הזאת והוא עונה במין מבט שתקוע לי באף כל כך התגעגעתי לפנים שלך.אלייך!
אנחנו באוטו בדרך חזרה השדות עדיין היו שם ונתנו גוון כהה יותר למדים.היופי שלהם צורם בעיניים הוא מספר.
הדרך המוכרת.בין דיבור לדיבור הוא מגניב מבט שנתקע לי בפרופיל ואני מחייכת כי ככה זה.
ככה זה שזה שניים.
הגענו לבית שלו פותחים את הדלת ואז פותחים את הדלת לבית שלנו יש שם חדר ושלושה מיטות.
אחת גדולה לי ולו.ואחת קטנה ואחת שהיא בעצם לול אבל זה מיטה.
בקטנה ישנה ילדה שממש דומה לבת של בן דוד שלי שהיא בעצם שלי רק שאני לא זוכרת איך קוראים לה והיא לא זוכרת שאני אמא שלה כי שבועיים לא הייתי כאן אלא בבית של ההורים כי איתי היה בצבא ואין לי מה לחפש שם.ועוד אחת בלול שקוראים לה נבט שהיא תינוקת וזה די מתאים.
איתי הרים וחיבק.אותו הם דווקא זכרו.
התעוררתי.
נכון לעכשיו,אני לא נשואה ואין לי ילדים או ילדות לא אחת ובטח שלא שניים.אין לא בית לא דירה ולא חדר ובטח שלא בתוך הבית של ההורים של חבר שלי.
אין לי אוטו.ובטח שאין לי רישיון.
ואיתי לא בא השבת.וגם לא שבת הבאה.ככה זה בצבא.
אין סיבות יש נסיבות.שגם עליהם אסור לדבר.
וברגע נתון ונוכחי שכזה
הכל בסדר,בחיי שהכל בסדר!
השמש לא מתה,היא עדיין צהובה זורחת ומחממת.
השמיים עדיין פרושים כיריעה כחולה של יופי אין סופי שמתמזג עם המנזר על ראש הגבעה.
והימים?ממשיכים לנוע בציר הזמן.
יהיה פנאן,יהיה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
