| |
| ערש התרבות וערש ההרס. |
| 11/2009
להריח את השורשים...
הגיע הרגע שבו עלי להניח את כלי העבודה בצד ולפרוש. אם תשאלו אותי מה זה לפרוש לגימלאות אציע זאת כך: להחליף שעון שבו עשרים וארבע שעות בשעון שבו מאה שעות. כך ולא אחרת.
מה זה אומר עבורי? מאחורי 46 שנות עבודה, עמל, עשייה, צבא, מלחמות ישראל, (משני עברי הגבול), מתח, נסיעות סביב העולם בשוק הפרטי ובסקטור הציבורי, ומה לא.
ככל שאני מתבגר אני נדרש להפסקות מנוחה גדולות יותר עד שהפסקות אלה הופכות להפסקה אחת ארוכה. הגיל עושה את שלו, ואז, יש אומרים, צריך לפנות את במת העשייה והביצוע לצעירים אשר זקוקים לפחות מנוחות ולפחות הפסקות. אני סבור שיהיה זה נכון לעשות על אף תחושת הריקנות שמתחילה לצוץ מדי פעם כבר לאחר חודש של פרישה מהעבודה. ויש אומרים שהגיעה השעה להתחיל לפעול במישור המימוש העצמי, היינו, לעסוק בכל אותם דברים יפים שרצית לעשותם ושמעולם לא היה לך פנאי או שלא יכולת להקדיש להם את רצף הזמן הנדרש כיון שזה לא היה בנמצא. את זאת אעשה בשקיקה רבה ואקדיש חלק נכבד מזמני לעיסוק בצילום ואם ישאר מעט זמן, גם אכתוב כמה מלים בבלוגי הנטוש ואמלא אותו באור נגוהות. ואולי אציג כאן מדי פעם בפעם תמונה לראווה. וספרים, כן שכחתי אותם לרגע. הרבה ספרים. כמה שיותר. ולא לקרוא בהם לאורך שנה כך שלקראת הסוף תשכח את ההתחלה, אלא, לקרוא ספר עד גמירא! ברצף. יום או יומיים ואז לנוח קמעה עד לספר הבא. אני מאמין שלאחר קריאת ספר צריך לאפשר לו יום או יומיים כדי שייטמע ברמ"ח איברי הגוף בלי לבחוש את תוכנו עם זה של ספר אחר. לתת לו את הייחודיות הראויה לו ולבודד אותו מספרים אחרים, בראש כמובן. ואפשר גם בלב.
זמן איכות לנכדים? איך לא? אבל כאן גורם הזמן משני לגורם האיכות. את שניהם צריך לספק במינון הנכון.
מי שמאד מרוצה מהמצב החדש הוא "גולני". גולני הוא החתול בשחור-לבן שמציץ אליכם ממרום הבלוג, משמאל לברווזים. כן, הוא לא אשלייה. הוא חי וקיים. הוא בן 12 שנה ונהג לשמור על הבית בעת שהייתי בעבודה והיום הוא מאושר לאללה מהשינוי החדש... נשמה טובה.
אז איך התחושה? מעורבת, מן הסתם. אני סבור שרוב בני האדם ישמחו להישאר בגיל צעיר ולהנות מחיי נעורים נצחיים, למעט אלה שבנערותם ובבגרותם עברו טראומות קשות ושמחו להשאיר את גיל ההתבגרות מאחוריהם. ומכיון שאני נוטה לסווג את עצמי במקום טוב באמצע הסטטיסטיקה החברתית - אני סבור שגם אני הייתי מעדיף להיות בן שלושים. רצון לחוד ומציאות לחוד.
אז מה נשאר? לחיות את מה שיש. עם מה שיש. ואם, משום מה לא נוח לך הדבר אז תפעל כדי לשנות את מה שיש, עם מה שיש.
ומה עוד נותר לעשות כדי למלא את פרקי הזמן הארוכים ששעון הפרישה מציע בשפע? ובכן זה בדיוק השלב בחיים שלא צריך להילחץ. אף אחד לא רודף אחרי עם שעון-עצר ודיח אותי למלא חללי זמן פה ושם. אפשר לנוח בין קריאת ספר לצילום השקיעה ובכלל, כל דבר ניתן לעשות בתכנון, במחשבה תחילה והכי חשוב; בקצב המתאים והראוי למשימה כי אינך תחת השגחה עליונה הדורשת ביצועים מירביים... יש זמן. ואם זה לא מספיק ברור (עבורי) אחזור על כך. יש זמן.
וכשהזמן ייגמר... לא יועילו המלים. כשהזמן יגמר צריך לסגור את הבסטה ולהודות לבורא, כלומר, מי שמאמין שהוא אחראי להקצבת הזמן על פני משט החיים. אני אשמח להודות לו, גם אם אינני משוכנע בקיומו, רק אם הוא ידע לסיים את קצבת זמני בסערה וכשאני עומד על רגלי.
עוד חזון למועד, אני מקוה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דיאו