|
ערש התרבות וערש ההרס. |
| 6/2007
היכן אני הייתי לפני ארבעים שנה? תחילת ינואר 1967. הייתי חייל בשרות חובה במטה חטיבת חי"ר. בעת שעמדתי עם חברי בתור לקולנוע בירושלים הכריזו מוכרי העיתונים על "הוצאה שניה". משמעות הדבר שמשהו רציני התרחש או מתרחש. עיון בכותרת לימד כי שירות החובה בצה"ל הוארך משנתיים וחודשיים לשנתיים וחצי. כך קרה שבהיותי חודשיים לפני השחרור מצאתי עצמי עכשיו חצי שנה לפני השחרור.
באותו ערב אמי ביקשה להתייעץ אתי בדחיפות. היא היתה עסוקה בהכנות לרדת מהארץ בחודש מרץ אותה שנה, מייד לאחר שחרורי. לה היה מובן מאליו שאני מצטרף אליה. לי היו ספקות. צפוי היה שהארכת השירות הצבאי שלי יעכב את תכניותיה בארבעה חודשים. היא השכירה את דירתה לדייר, התפטרה מעבודתה וקיבלה פיצויים ומה עכשיו?
יעצתי לה לנסוע לבדה. אחי עזב את הארץ לאחר שהשתחרר בחודש ינואר שנה קודם לכן. לכל היותר היא תצטרף אליו. ואם אחליט להצטרף – יהיה זה לא לפני שחרורי מצה"ל בשביעי במאי 1967. היא חזרה ושיננה בפני כי בחצי השנה הקרובה תפרוץ מלחמה במזרח התיכון והיא לא היתה רוצה להיות בחו"ל כשבנה בשירות פעיל. היא היתה נחושה לעזוב. הסברתי לה שאם יקרה לי דבר מה אין זה משנה אם היא תהיה בארץ או בחו"ל. היא התלבטה ולבסוף נסעה. בטרם נסעה היא ציידה אותי במזוודה עם בגדים אזרחיים, כרטיס הפלגה וחמש מאות דולרים והשביעה אותי כי זה נועד לנסיעה לאנגליה כדי להצטרף למשפחה.
מכיון שאני נוטה לומר את מה שאני חושב ולחשוב מה שאני אומר, הסכמתי אך הדגשתי שתהיה זו תקופת נסיון שלאחריה אחליט סופית לגבי הישארותי או אי הישארותי בביתה באנגליה. היה ויכוח מר וסוער אשר תוכנו רווי האידיאולוגיה לא יידון כאן. הסיכום שלה היה: "אני יודעת שאתה סתם אומר את זה כדי להכעיס ובסוף תבוא ותישאר והכל יבוא על מקומו בשלום". דברי אמא...
בשביעי במאי 1967 נסעתי עם חבר לתל השומר והשתחררתי מצה"ל. קיבלתי בגאווה פנקס מילואים אך טרם הוצבתי ליחידת מילואים. כרטיס ההפלגה שלי נועד ל-14.5.67. סימני המתיחות במזה"ת החלו לטפטף לתקשורת ולציבור. באותו ערב פניתי לסמח"ט כדי להתייעץ עמו כיצד לנהוג שכן עלי לנסוע בעוד שבוע ותגובתו היתה: "סע לשלום ויתברר לך שהכל בלוף" חוץ מזה טרם הוצבת ביחידת מילואים... מכיון שהלכי הרוח בציבור לימדו אחרת דחיתי את ההפלגה ל-21 במאי.
המתיחות לא פגה. הוחל בגיוס יחידות מילואים והחלה תקופת ההמתנה. היה חוסר ודאות בקרב הציבור והחרדה היתה גבוהה. טלוויזיה לא היתה בארץ באותם ימים ומקלטי הרדיו השמיעו שוב ושוב את האיומים של נשיא מצריים. ב-18.5.67 פניתי שוב ליחידה ממנה השתחררתי והמח"ט אמר לי בביטחון רב כי תקופה זו תחלוף והבלוף של נאצר יתברר עד מהרה. גם הפעם דחיתי את ההפלגה ל-28.5.67. על אף החרדה, המתיחות וההמתנה, דבר לא קרה עד לתאריך זה ועדיין לא הוצבתי ליחידת מילואים.
למי שישאל – הכיצד זה החלטתי לדחות פעמיים את ההפלגה – אם הגורמים המוסמכים טוענים שלא יקרה דבר? למען הגילוי הנאות הייתי במצב של פלונטר: היתה לי מערכת יחסים עם חברה מזה מספר חודשים ולא נראה היה לי שהדבר צריך להסתיים משום תכניות ההגירה של אמי. עובדה זו היתה בעלת משקל נוסף בהחלטה לדחות את ההפלגה.
מכיון שנסיעה לאנגליה דרך הים אורכת כחמישה שישה-ימים, בהתאם לתכנית ההפלגה, לא התייצבתי בבית אמי כמתוכנן ב-12 במאי ומכיון שבאותם ימים לא היתה תקשורת סלולארית כל הפיוזים בבית קפצו. אמי התקשרה לקרובי משפחה בארץ ומהם נודע לה שאני בריא ושלם אך לא ידעו להסביר מדוע בכלל אני בארץ...
לאחר שחרורי החלטתי שאני ילד גדול ואיני חייב דין וחשבון לכל אחד ו/או לאמי על כל שינוי שצץ. עליה לנתק את חוטי הסינר... גם הפעם נהגתי כך בלי להעריך עד כמה מרטתי את עצביה מרוב דאגה.
ב-28 במאי סיכמתי עם חברתי שהרומן יימשך בעתיד, בין אם בארץ ובין אם באנגליה והיא ליוותה אותי בעת שעליתי לאניה "איסכנדרון" של חברת הפלגה תורכית. בדיעבד התברר כי היה זה בשיא תקופת ההמתנה.
בהפלגה קרו שני דברים.
האחד – בעת סיור בעיר לרנקה שבקפריסין ניגשתי להמיר לירות ישראליות בקפריסאיות. החלפן התורכי היה מוכן לתת לי רק מחצית מהשער הרשמי בטענה שהוא לוקח על עצמו סיכון מסחרי מכיון שברור לכולם שמצריים עומדת לחסל את ישראל...
השני - כעבור יומיים – בשידורי הטלוויזיה של איטליה שנקלטו באוניה דיווח הקריין על סגירת מיצרי טירן. הערכתי כי משמעות הדבר מלחמה אלימה במזרח התיכון והייתי לכוד בספינה תורכית מול חופי איטליה. הירהרתי בנבואת אמי מחודש ינואר...
הגעתי לאנגליה בשני ליוני 1967.
המלחמה פרצה בחמישי ביוני.
היינו, אחי ואני בין אלפי הישראלים שלא נותר להם אלא להביט בעיניים נוצצות בטיסה היחידה שהמריאה באותם ימים מלונדון לישראל.
החמצתי את המלחמה.
בתשעה עשר בספטמבר באותה שנה שבתי לארץ מהרפתקת "ירידה" בת שלושה וחצי חודשים
| |
|