| 11/2009
כרעם ביום בהיר
מכה נוראה נפלה עלי כרעם ביום בהיר. החתול הנאמן, הנאהב והנערץ אותו טיפחתי ואהבתי למעלה מתריסר שנים נאבק על חייו.היצור המסכן, כן ההוא שמתבונן בשלוות נפש מראש הבלוג מעוטר בפרווה שחורה ולבנה, החל בסידרת הקאות אשר אובחנו אצל על ידי הוטרינר כסמן לכשל כליות.בדיקת דם אישרה את האיבחון. מאז עברו מספר ימים, החיה האהובה אינה מגיבה לתרופות וחשך עלי עולמי. החתול הנאהב, שרגיל לביתו, לסביבתו ובמיוחד לקרבתי,במידה שלא תשוער - מחרחר ונוהם בקליניקה זרה, מבוהל ודקור ממחטי אינפוזיה ובדיקות דם, כשכלבים נוהמים ונובחים בכלובים מעליו ומשמאלו - ולבי נקרע לגזרים.לאן השלכתי את החיה האהובה והנפלאה הזו ברגעיו הקשים, כשהוא זקוק לי יותר מכל?לאחר סדרת בדיקות, אישפוז וטיפול בשלושה סוגי תרופה הכליות סרבו להגיב ולמלא את תפקידם. וחתולי האהוב צובר רעלים בערכים גבוהים בהרבה מהנורמלי.ואני חסר אונים. קרוע לגזרים.נכון, אני מבקר אותו שלוש פעמים ביום רק כדי שידע שלא נטשתי אותו לחסדיהם של מתעללים ומכאיבים...והבוקר - יום ד' נתבשרתי שהחתול הגיב לתרופה הרביעית והיותר מסוכנת - בבחינת אין כבר מה להפסיד... אך עליו להמשיך להגיב לתרופה על מנת שתיסלל הדרך להחלמתו (הזמנית או לחלוטין, מי ידע...)החתול האומלל, גולני שמו בישראל, מתענה ונאבק לטיהור כליותיו, מיותם, מפוחד, תשוש ודקור - ועלי לעלות על משכבי הנעים ולהאבק בפרץ הדמעות שמדי פעםשוטף את עיני כי היצור האהוב עלי מכל עלול שלא לראות את ביתו החם והנעים, משכנו מאז תריסר וחצי שנים מהיום בו האכלתי אותו בבקבוק. כשפתח את עיניו לראשונה ראה אותי ומאז הוא ואני רעים בדם. האהבה בינינו פרצה כל דמיון וכל סייג אנושי. משהו לא מהעולם הזה. ולבי נשבר לרסיסים.במידה ועד מחר בבוקר יטיל בשנית (לשבוע זה) - את מימיו - כך אומר ד"ר ילין - הסיכוי ישתפר משמעותית. ד"ר ילין יודע, הוא כבר החזיר ת החיה הזו מעולם המתים לפני שש שנים (ובהזדמנות זו גם אותי).ועתה אני מתפלל. מתפלל וזועק לבורא עולם לתת ליצור שהוא ברא עוד נשמה אחת שתשמש גם אותי.אני מייחל לצלצול טלפון של הוטרינר שיבשר לי רק בשורות טובות כי גם אני כבר תשוש. גולני סובל פיזית ואני - כואב את כאבו ואת בדידותו ברגעים אלהלכל מי שיש לו לב ואוהב בעלי חיים. נא, אנא, אבקש בכל לשון - איחול לחתול, ברכה קטנה, תפילה קטנה שגולני יחזור אלי ויחזיר לי את החיוך.אוהב אותך תמיד - לעולם - גולני שלי היקר.
| |
להריח את השורשים...
הגיע הרגע שבו עלי להניח את כלי העבודה בצד ולפרוש. אם תשאלו אותי מה זה לפרוש לגימלאות אציע זאת כך: להחליף שעון שבו עשרים וארבע שעות בשעון שבו מאה שעות. כך ולא אחרת.
מה זה אומר עבורי? מאחורי 46 שנות עבודה, עמל, עשייה, צבא, מלחמות ישראל, (משני עברי הגבול), מתח, נסיעות סביב העולם בשוק הפרטי ובסקטור הציבורי, ומה לא.
ככל שאני מתבגר אני נדרש להפסקות מנוחה גדולות יותר עד שהפסקות אלה הופכות להפסקה אחת ארוכה. הגיל עושה את שלו, ואז, יש אומרים, צריך לפנות את במת העשייה והביצוע לצעירים אשר זקוקים לפחות מנוחות ולפחות הפסקות. אני סבור שיהיה זה נכון לעשות על אף תחושת הריקנות שמתחילה לצוץ מדי פעם כבר לאחר חודש של פרישה מהעבודה. ויש אומרים שהגיעה השעה להתחיל לפעול במישור המימוש העצמי, היינו, לעסוק בכל אותם דברים יפים שרצית לעשותם ושמעולם לא היה לך פנאי או שלא יכולת להקדיש להם את רצף הזמן הנדרש כיון שזה לא היה בנמצא. את זאת אעשה בשקיקה רבה ואקדיש חלק נכבד מזמני לעיסוק בצילום ואם ישאר מעט זמן, גם אכתוב כמה מלים בבלוגי הנטוש ואמלא אותו באור נגוהות. ואולי אציג כאן מדי פעם בפעם תמונה לראווה. וספרים, כן שכחתי אותם לרגע. הרבה ספרים. כמה שיותר. ולא לקרוא בהם לאורך שנה כך שלקראת הסוף תשכח את ההתחלה, אלא, לקרוא ספר עד גמירא! ברצף. יום או יומיים ואז לנוח קמעה עד לספר הבא. אני מאמין שלאחר קריאת ספר צריך לאפשר לו יום או יומיים כדי שייטמע ברמ"ח איברי הגוף בלי לבחוש את תוכנו עם זה של ספר אחר. לתת לו את הייחודיות הראויה לו ולבודד אותו מספרים אחרים, בראש כמובן. ואפשר גם בלב.
זמן איכות לנכדים? איך לא? אבל כאן גורם הזמן משני לגורם האיכות. את שניהם צריך לספק במינון הנכון.
מי שמאד מרוצה מהמצב החדש הוא "גולני". גולני הוא החתול בשחור-לבן שמציץ אליכם ממרום הבלוג, משמאל לברווזים. כן, הוא לא אשלייה. הוא חי וקיים. הוא בן 12 שנה ונהג לשמור על הבית בעת שהייתי בעבודה והיום הוא מאושר לאללה מהשינוי החדש... נשמה טובה.
אז איך התחושה? מעורבת, מן הסתם. אני סבור שרוב בני האדם ישמחו להישאר בגיל צעיר ולהנות מחיי נעורים נצחיים, למעט אלה שבנערותם ובבגרותם עברו טראומות קשות ושמחו להשאיר את גיל ההתבגרות מאחוריהם. ומכיון שאני נוטה לסווג את עצמי במקום טוב באמצע הסטטיסטיקה החברתית - אני סבור שגם אני הייתי מעדיף להיות בן שלושים. רצון לחוד ומציאות לחוד.
אז מה נשאר? לחיות את מה שיש. עם מה שיש. ואם, משום מה לא נוח לך הדבר אז תפעל כדי לשנות את מה שיש, עם מה שיש.
ומה עוד נותר לעשות כדי למלא את פרקי הזמן הארוכים ששעון הפרישה מציע בשפע? ובכן זה בדיוק השלב בחיים שלא צריך להילחץ. אף אחד לא רודף אחרי עם שעון-עצר ודיח אותי למלא חללי זמן פה ושם. אפשר לנוח בין קריאת ספר לצילום השקיעה ובכלל, כל דבר ניתן לעשות בתכנון, במחשבה תחילה והכי חשוב; בקצב המתאים והראוי למשימה כי אינך תחת השגחה עליונה הדורשת ביצועים מירביים... יש זמן. ואם זה לא מספיק ברור (עבורי) אחזור על כך. יש זמן.
וכשהזמן ייגמר... לא יועילו המלים. כשהזמן יגמר צריך לסגור את הבסטה ולהודות לבורא, כלומר, מי שמאמין שהוא אחראי להקצבת הזמן על פני משט החיים. אני אשמח להודות לו, גם אם אינני משוכנע בקיומו, רק אם הוא ידע לסיים את קצבת זמני בסערה וכשאני עומד על רגלי.
עוד חזון למועד, אני מקוה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דיאו