| |
| ערש התרבות וערש ההרס. |
| 6/2007
רוכב האופניים נהרג, הנהגים התעלמו
דם בכבישים
מכונית פגעהה ברוכב אופניים ליד למחלף הסירה וכתוצאה מכך הוא נחבט, הועף, ונחת על השמשה הקדמית ומשם לגג הרכב, ונחת על הכביש. טען מי שהיה עד לאירוע כי "יש לנו עם מגעיל". אף אחד לא התעניין במצב הפצוע ואף אחד לא טרח לעצור ולעזור"
תנחומי למשפחת ההרוג
יש אומרים שאנחנו בדרך "הנכונה..."
אולי,
אבל:
האם כל נהג שעובר במקום (כביש החוף הסואן) צריך לעצור? אז מה יקרה?
יש בודדים שאינם עומדים במחזה טראומטי מסוג זה ובמילא לא יהיו במצב שיוכלו לעזור, אז צריך ליצור פקק מיותר?
מדוע רוכבי אופניים מסכנים ומסתכנים בכביש כל כך מסוכן לרוכבי אופניים? (ולנהגי רכב...)?
אני הייתי רוצה להאמין שעדיין איכפת לנו מהזולת...
| |
תורת היחסות...
לאחרונה למד העם הפלסטיני פרק חשוב בתורת הטרור. אמנם הם רגילים להיות בצד הפוגע של הטרור אך מתברר שהכל יחסי בחיים.
מתברר שטרור החמס הוא דבר מאד לא נעים. לציבור הפלסטיני. למנהיגות הפלסטינית. למדינות איסלאמיות שמעוניינות באמת ובתמים בפתרון הבעיה הפלסטינית.
היתכן כי נפקחו עיניהם - והם מבינים לפתע ממה הישראלים נרתעים? כלומר אחרי שהם חשו את העניין על בשרם? האם הם למדו שיש אויב אכזר יותר ומפחיד יותר מאשר הכובש הישראלי? האם הם קלטו את המשמעות האמיתית של חברה דמוקרטית? כנראה שכן - שהרי הם מפרקים את האירגונים המחזיקים בנשק...מישהו זוכר את הנסיבות שהובילו לאירועי ספטמבר השחור בירדן?
אז אולי יזוז משהו? או שמא זהו חלום בהקיץ וכאשר יחזור להם הביטחון העצמי הם ישובו לפעילות הטרור שהם כה אוהבים ורגילים.
אני מקוה שהם למדו משהו. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה - היכן שלא נעים להיות. יופי אז, חבר'ה - התעשתו ותקבעו כללי משחק אוניברסאליים של יחסים בינלאומיים, סדר חברתי, מדינת חוק ומשפט וכ' - ונוכל סוף סוף לדבר אתכם על מדינה פלסטינית. במצב זה יהיה עליכם לכבד הסכמים ולהפסיק להתבכיין!
ב ה צ ל ח ה ל כ ם.
| |
 האם הברק מבריק?
אנו הישראלים ידועים בזיכרון הקצר שלנו. קצר - זו לשון המעטה...
בחירתו של ברק מלמדת עד כמה הזיכרון של בוחרי מפלגת העבודה הוא קצר ועד כמה גדולה כמיהתו של עם זה לגיבורים.
איני מכחיש כי לברק היו בצעירותו תכונות של לוחם מיומן ואיש קרבות מהמעלה הראשונה אבל אין זה הופך אותו למנהיג ומוביל של אומה.
היותו ראש אמ"ן ורמטכ"ל אינו מוכיח כי הוא מבריק אלא שהוא גבר על מתחריו ויודעים אנו שלא תמיד השיקולים הם ענייניים.
זוכרים מתי/מדוע/כיצד התמנה רפול לרמטכ"ל?
אין ברק סובל מעודף צניעות כיאה למנהיג מכובד ולטעמי הוא מתנהג כשרלטן ואופורטוניסט.
שפת הגוף הדוחה שלו מסגירה את מכלול תכונותיו ולטעמי יש פער עצום בין הברק המוחי שמייחסים לו לבין התנהגותו, התנהלותו החלטותיו ומעשיו...
אבל אנחנו אוהבים גיבורים ולא מצליחים להבחין בין מנהיג לבין גיבור מלחמה... או גיבור הסתדרות...
איזה הגיון מוביל אותנו להתרפק ולהתרפס על דמות כמו זו של אהוד ברק? הרצון העז להביס את ביבי? בשום אופן אין בחירה זו מבטאת את הצורך למנהיג-מוביל-חזק-ישר- צנוע-הנותן דוגמה אישית כי, לדאבוני, הוא לא יספק את הסחורה.
גם רפול היה איש קרבות מהשורה הראשונה אך מן הסתם, גם, איש ציבור מהשורה האחרונה. הוא היה צנוע, נתן דוגמה אישית אך לא ישב על הכיסא המתאים...
קשה להעלות על הדעת בחירה מחודשת של ביבי לאחר שהוא הוכיח מספר פעמים שאין הוא מבחין בין דימיון למציאות אך הכמיהה להביס את ברק בבחירות יכולה לשמש פלטפורמה נוחה לכך. ומה עם הצורך במנהיגות חזקה, טובה, בריאה?
שרון היה מנהיג חזק ואסרטיבי אך נכשל בכל שאר התכונות הדרושות האחרות. הוא היה הפתרון הנכון למצוקות השעה!
על כולם אפשר לומר שהם אהבו/אוהבים את המדינה אך לא ברור אם ברק ושרון - לא פחות מכך - אהבו כסף -אולי משום שזו הערובה העיקרית לניצחון בהתמודדויות פוליטיות.
לטובת עם ישראל - מי יתן שאתבדה וברק יבריק, ינהיג ויהיה מופת.
| |
היכן אני הייתי לפני ארבעים שנה?
תחילת ינואר 1967. הייתי חייל בשרות חובה במטה חטיבת חי"ר. בעת שעמדתי עם חברי בתור לקולנוע בירושלים הכריזו מוכרי העיתונים על "הוצאה שניה". משמעות הדבר שמשהו רציני התרחש או מתרחש. עיון בכותרת לימד כי שירות החובה בצה"ל הוארך משנתיים וחודשיים לשנתיים וחצי. כך קרה שבהיותי חודשיים לפני השחרור מצאתי עצמי עכשיו חצי שנה לפני השחרור.
באותו ערב אמי ביקשה להתייעץ אתי בדחיפות. היא היתה עסוקה בהכנות לרדת מהארץ בחודש מרץ אותה שנה, מייד לאחר שחרורי. לה היה מובן מאליו שאני מצטרף אליה. לי היו ספקות. צפוי היה שהארכת השירות הצבאי שלי יעכב את תכניותיה בארבעה חודשים. היא השכירה את דירתה לדייר, התפטרה מעבודתה וקיבלה פיצויים ומה עכשיו?
יעצתי לה לנסוע לבדה. אחי עזב את הארץ לאחר שהשתחרר בחודש ינואר שנה קודם לכן. לכל היותר היא תצטרף אליו. ואם אחליט להצטרף – יהיה זה לא לפני שחרורי מצה"ל בשביעי במאי 1967. היא חזרה ושיננה בפני כי בחצי השנה הקרובה תפרוץ מלחמה במזרח התיכון והיא לא היתה רוצה להיות בחו"ל כשבנה בשירות פעיל. היא היתה נחושה לעזוב. הסברתי לה שאם יקרה לי דבר מה אין זה משנה אם היא תהיה בארץ או בחו"ל. היא התלבטה ולבסוף נסעה. בטרם נסעה היא ציידה אותי במזוודה עם בגדים אזרחיים, כרטיס הפלגה וחמש מאות דולרים והשביעה אותי כי זה נועד לנסיעה לאנגליה כדי להצטרף למשפחה.
מכיון שאני נוטה לומר את מה שאני חושב ולחשוב מה שאני אומר, הסכמתי אך הדגשתי שתהיה זו תקופת נסיון שלאחריה אחליט סופית לגבי הישארותי או אי הישארותי בביתה באנגליה. היה ויכוח מר וסוער אשר תוכנו רווי האידיאולוגיה לא יידון כאן. הסיכום שלה היה: "אני יודעת שאתה סתם אומר את זה כדי להכעיס ובסוף תבוא ותישאר והכל יבוא על מקומו בשלום". דברי אמא...
בשביעי במאי 1967 נסעתי עם חבר לתל השומר והשתחררתי מצה"ל. קיבלתי בגאווה פנקס מילואים אך טרם הוצבתי ליחידת מילואים. כרטיס ההפלגה שלי נועד ל-14.5.67. סימני המתיחות במזה"ת החלו לטפטף לתקשורת ולציבור. באותו ערב פניתי לסמח"ט כדי להתייעץ עמו כיצד לנהוג שכן עלי לנסוע בעוד שבוע ותגובתו היתה: "סע לשלום ויתברר לך שהכל בלוף" חוץ מזה טרם הוצבת ביחידת מילואים... מכיון שהלכי הרוח בציבור לימדו אחרת דחיתי את ההפלגה ל-21 במאי.
המתיחות לא פגה. הוחל בגיוס יחידות מילואים והחלה תקופת ההמתנה. היה חוסר ודאות בקרב הציבור והחרדה היתה גבוהה. טלוויזיה לא היתה בארץ באותם ימים ומקלטי הרדיו השמיעו שוב ושוב את האיומים של נשיא מצריים. ב-18.5.67 פניתי שוב ליחידה ממנה השתחררתי והמח"ט אמר לי בביטחון רב כי תקופה זו תחלוף והבלוף של נאצר יתברר עד מהרה. גם הפעם דחיתי את ההפלגה ל-28.5.67. על אף החרדה, המתיחות וההמתנה, דבר לא קרה עד לתאריך זה ועדיין לא הוצבתי ליחידת מילואים.
למי שישאל – הכיצד זה החלטתי לדחות פעמיים את ההפלגה – אם הגורמים המוסמכים טוענים שלא יקרה דבר? למען הגילוי הנאות הייתי במצב של פלונטר: היתה לי מערכת יחסים עם חברה מזה מספר חודשים ולא נראה היה לי שהדבר צריך להסתיים משום תכניות ההגירה של אמי. עובדה זו היתה בעלת משקל נוסף בהחלטה לדחות את ההפלגה.
מכיון שנסיעה לאנגליה דרך הים אורכת כחמישה שישה-ימים, בהתאם לתכנית ההפלגה, לא התייצבתי בבית אמי כמתוכנן ב-12 במאי ומכיון שבאותם ימים לא היתה תקשורת סלולארית כל הפיוזים בבית קפצו. אמי התקשרה לקרובי משפחה בארץ ומהם נודע לה שאני בריא ושלם אך לא ידעו להסביר מדוע בכלל אני בארץ...
לאחר שחרורי החלטתי שאני ילד גדול ואיני חייב דין וחשבון לכל אחד ו/או לאמי על כל שינוי שצץ. עליה לנתק את חוטי הסינר... גם הפעם נהגתי כך בלי להעריך עד כמה מרטתי את עצביה מרוב דאגה.
ב-28 במאי סיכמתי עם חברתי שהרומן יימשך בעתיד, בין אם בארץ ובין אם באנגליה והיא ליוותה אותי בעת שעליתי לאניה "איסכנדרון" של חברת הפלגה תורכית. בדיעבד התברר כי היה זה בשיא תקופת ההמתנה.
בהפלגה קרו שני דברים.
האחד – בעת סיור בעיר לרנקה שבקפריסין ניגשתי להמיר לירות ישראליות בקפריסאיות. החלפן התורכי היה מוכן לתת לי רק מחצית מהשער הרשמי בטענה שהוא לוקח על עצמו סיכון מסחרי מכיון שברור לכולם שמצריים עומדת לחסל את ישראל...
השני - כעבור יומיים – בשידורי הטלוויזיה של איטליה שנקלטו באוניה דיווח הקריין על סגירת מיצרי טירן. הערכתי כי משמעות הדבר מלחמה אלימה במזרח התיכון והייתי לכוד בספינה תורכית מול חופי איטליה. הירהרתי בנבואת אמי מחודש ינואר...
הגעתי לאנגליה בשני ליוני 1967.
המלחמה פרצה בחמישי ביוני.
היינו, אחי ואני בין אלפי הישראלים שלא נותר להם אלא להביט בעיניים נוצצות בטיסה היחידה שהמריאה באותם ימים מלונדון לישראל.
החמצתי את המלחמה.
בתשעה עשר בספטמבר באותה שנה שבתי לארץ מהרפתקת "ירידה" בת שלושה וחצי חודשים
| |
לאחר החופשה והטיול לברלין...
לא נותר לי אלא להחזיק אצבעות לעמי איילון.
לעתים רחוקות הסוס החביב עלי מגיע לקו הסיום ואני מקוה שסוס זה יגיע ראשון...מהר...בריא...ומלא מרץ!
אך יותר מכך - אני מקוה שהאיש ידע לממש ולו מעט ממה שהוא הצהיר שהוא יממש - ובמיוחד ישמש דוגמה אישית להתנהגות אישית של מנהיג ואיש ציבור.
אנו זקוקים לזה כמו אויר לנשימה.
אני מאחל לו מכל הלב, במידה ותיצלח דרכו בפריימריז, לנצח גם בבחירות!
ימים ידברו!
כמו שטענתי בעבר - לא כל רמטכ"ל לשעבר ראוי לשמש מנהיג ציבורי ולא כל אלוף בצה"ל - בהכרח פחות משובח מרמטכ"ל.
אפשרי שהערכה זו תתממש בפריימריז של מפלגת העבודה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דיאו