ללכת ללכת.

אנשים שהייתי רגילה אליהם, אני איתם מהגן, כיתה א', מגוחך וטפשי יהיה להגיד שאני לא מכירה אותם.

אחד אחד.

להסתכל בספר מחזור, לראות אותם בעבר, בתמונות מהאלבום של אמא מהילדות שלי ולראות אותם ולחשוב-

כיצד הם עלולים להראות בעוד כעשר שנים?

אני תוהה עם אני אשמור קשר עם כולם.

או אם ברחוב יקפוץ לי פרצוף מוכר, של אדם שאני מכירה עוד בהיותו צעיר, מה תהייה התגובה הראשונה?

אנשים שהתרגלתי אליהם, לראות אותם יום יום. הם היו חלק ענק בשגרה שלי.

ופתאום

בום.

שינוי קיצוני, מהשגרה להפסקה אחת גדולה שמי יודע מתי היא תפסק. מתי עוד אראה אותם?

אני עוברת למקום עם אנשים חדשים ושונים לגמרי, להתמודד עכשיו עם הגעגועים זה קשה, ללא ספק.

אבל צריך לדעת להתגבר על זה, והאנשים שחשובים לך אתה עצמך צריך לשמור על קשר הדוק או קשר כלשהו.

ברגע הצילומים של כולנו התעופפה אווירה של חימום לב כזה. הרגשת געגוע עם חיוך על הפנים שמהול בעצב.

אני לא יודעת איך להסביר את זה.

השכבה מתפצלת לגמרי, לכל הכיוונים.

ומה שנשאר עכשיו אלה הן התמונות מהיום, היום האחרון של כולנו.

אז תעשו טובה ושלחו לי.

חווופשה ארוווווכה ונעימה לכולנו !