הגעתי למסקנה שאני לא יודעת לעשות כיף. אני זקנה מאז שנולדתי, והרבה דברים ואנשים בדרך גרמו לי להזדקן אפילו יותר במהירות, אבל גם זקנים יכולים לעשות כיף. אני לא יודעת איך. אני חושבת שאני לא יודעת איך לשמוח. אני חושבת שאני לא יודעת איך ליהנות. אני חושבת שאני לא מצליחה להפוך שום דבר למשמעותי. לא רגעים, לא אנשים, לא תקופות. אולי כי זה מסוכן מדי. אולי כי ניסיתי וראיתי שזה לא כדאי. אולי כי התייאשתי מלנסות ולמצוא מישהו בעולם הזה שיאמץ ויחבק אותי כמו שאני, ועכשיו אני רק מרחיקה. את כולם. כמעט באלימות.

כואבת לי הבטן. לא בגלל הבורקס גבינה הגדול שאכלתי. אני מתגעגעת לתחושת בית ולקן מרופד לנחות עליו. אני לא בטוחה שאי פעם היה כזה, אבל לפני כמה זמן היה משהו דומה וגם המעט הזה נלקח ממני. 

אני חושבת שאנשים טובים ונחמדים לא שורדים. בכלל, אני לא חושבת שאני טובה. נחמדה לכולם כלפי חוץ, כן. גם לאנשים הכי קשים. אבל אני בעצם התפוח השחור מ"שלגיה" של דיסני, רק שאני מצופה באיזה ירוק בהיר ולא באדום מפתה. ואני פאקינג נחמדה מדי. גם למי שפוגע בי, כי ככה הורגלתי. שחייבים להיות נחמדים אחרת לא יאהבו אותי. אבל ממילא לא אוהבים אותי אז מה זה משנה. ממילא אני לבד אז למה זה חשוב אם אהיה נחמדה או שאטיח את כל הרפש שיש לי להגיד בכולם. והוא מצטבר, הרפש הזה. יש שם הררים. ומדי פעם מגיע מישהו שמרכך קצת, אבל הוא רק עובר אורח. כולם עוברי אורח. אין מישהו חזק מספיק, אין מישהו שרוצה מספיק, אין מישהו שמוכן. אולי אני לא מוכנה, שיגלו את הרקבון, שיבינו שמתחת לעטיפה הנחמדה אין כלום ששווה את זה. כלום.