טוב, אז אני מפוטרת ובבית של ההורים. מפוטרת כי פיטרתי את עצמי. כבר תשעה ימים.

זה טוב, כי הכל התחרבן בעבודה והייתי חייבת לצאת משם. ואחרי שלקחתי לעצמי איזה כמה חודשים טובים כדי להחליט מה אני רוצה לעשות, אם להישאר או לא, החלטתי שלא. איזה מדהים זה שהצלחתי לקבל החלטה. איזה מדהים שהצלחתי לבצע אותה. איזה מדהים שלמרות הקושי, הצלחתי לאסוף את עצמי, לארוז את מליון חפציי, למכור את השידה היקרה ללבי כל-כך, את השולחן והמיטה-וחצי, ולצאת. ואז לחזור להורים, לבינתיים. לא מאמינה שהצלחתי לעזוב את המחלקה. לא מאמינה שעשיתי את זה. אולי אני הבנאדם הכי טיפש בעולם, אבל החלטתי.

למה הכי טיפש בעולם? כי אני כזאת בחורה מוזרה שהיכולות התקשורתיות שלה קצת מעוררות רחמים. אני כנראה מחמירה עם עצמי, אבל בגדול, באמת לא קל לי להיכנס למקומות חדשים ולהתחבב על אנשים אחרים ולגרום להם לסמוך עליי. אני בדרך כלל הילדונת השקטה והחכמה, ואולי גם די תמימה, ואני בסדר. כאילו, נחמדה כזאת, אבל לא מדברת ממש וזה לא מעניין. איכשהו במחלקה היו אנשים טובים מדי, וגם שם היה קשה להיכנס, אבל אספו אותי ודאגו לי והרימו אותי. והייתי חכמה ומוכשרת ומצחיקה, ודי תותחית בעבודה. הייתי שקטה ונחמדה, אבל גם שנונה ומעניינת ורגישה ומיוחדת. וזה בזכותי, אבל גם בזכות האנשים שהיו סביבי ונתנו לי את הזמן שלי להיות אני.

זה לא משנה כבר, בכל מקרה, כי רובם עזבו, וגם אני, עכשיו. טוב לי בבית, בכללי, אבל אני גם לבד מאוד. כי התקופה הנהדרת במחלקה אמנם עשתה אותי פחות חרדתית וסגורה, אבל לא נהייתי מפותחת חברתית הרבה יותר. כל החברים שלי היו מהעבודה. וניצ, נשארה. ואחותי. ועכשיו אני כבר לא עובדת, וכל החברים נשארו בירושלים. ואני אצל ההורים. אלו רק תשעה ימים, בינתיים, אבל זה ילך ויתארך ליותר ימים, וככל שהזמן עובר, הלבד הזה הולך ועוטף אותי. אני מרגישה חסרת ערך ולחוצה, אוכלת כל מה שרק אפשר מהמקרר ודואגת, בעיקר. כל כך דואגת.

אני מתכננת:

- חוג ריקוד/חדר כושר/יוגה

- לימודים חדשים כלשהם (אומנות או משהו של רציניים?)

- טיול של כמה חודשים (ניו זילנד ואוסטרליה?)

- לחפש עבודה חדשה, בזמן שירגיש לי מתאים

אלו תכנונים יפים וטובים, אבל בינתיים זה לא מתקדם כל כך. ואני דואגת כי ככה. כי אני בנאדם לחוץ.

וחוץ מזה, אני יודעת שדברים טובים מגיעים דווקא כשלא מתכוננים אליהם, אבל אני רוצה וצריכה חבר. זהו זה, אני צריכה. ועכשיו. זה כבר פתטי שהחבר היחידי שלי היה לפני יותר משנתיים, ומאז לא היה כלום. כאילו, כן היה כלום, אבל דפוק לגמרי. ואני צריכה סקס. עם מישהו שאני אוהבת. מותר להודות בזה, נכון? כאילו, דתיה ממש לשעבר וכאלה. 

אז הייתי באייקון בפעם הראשונה בחיי השבוע וזה הרגיש נחמד לכמה זמן להיות חלק מהתקבצות של מיטב חננות ארצנו, אבל זה לא החזיק הרבה זמן. קשה לי עם אנשים ואני קשה איתם.

ולא יודעת, קצת התפזרתי, אבל אני נחמדה ונראית סבבה לגמרי רוב הזמן, אבל קשה לעבור את חומת פרצוף ה"אל תתקרבו אליי אם אתם מתכוונים להיות אנשים שאני לא מחבבת"/"אתם נראים לגמרי מעניינים וכיפיים, אבל אולי לא תחשבו שאני כזאת, בגלל זה אל תתקרבו". אני מבקשת סליחה מעצמי, שוב.

הלוואי שהייתי יותר נחמדה לאנשים עם דאודורנטים שעומדים מאחוריי בתור בסופר פארם.