מוזר איך שינוי נותן כל כך הרבה אנרגיה וגורם לי לכתוב דברים כל כך דרמטיים
שינוי מנוגד לאופיי הממורמר כרונית.
שמתי לב שאחרי הערכת המצב המחודשת, איכשהו לא נשארתי לבד.
תמיד פחדתי להישאר לבד, בלעדיכם ובלי האינטרסים שלכם.
עכשיו הבנתי שעדיף לבד, מאשר עם חברויות "אינסטנט" שנמשכות כל כך הרבה זמן.
התנפץ חלום ילדות, אבל סוף סוף עשיתי צעד קדימה במקום שניים אחורה, עכשיו מעורב בזה הרבה פחות כאב לב, ובינתיים אני רואה שחברים שאני בונה איתם קשרים לאט לאט,יותר קרובים אליי ממה שאתם הייתם בחמש שנים האחרונות.
הייתי דומיננטית מדי, אבל לא הגדרתי מה חשוב לי, נתתי תחושה שמותר לאכזב כי אני שותקת.
שמותר להגיד כל מה שרוצים, כי אני מספיק חזקה והרבה פחות שברירית. אני יודעת שחלק גדול מכל העניין הוא גם פרי יצירתי בגלל זה.
נראה לי שכולם הבינו שהגיע הזמן להתפצל, במילא חלקכם הגדול ימצא מישהו אחר לנצל.
אני לא רוצה לכעוס, באמת שלא, עכשיו עד שאני מצליחה לגרום לשינוי.
קשה לי לא לשמור טינה, זה חלק גדול מהאופי שלי, שחזורים של אירועים במשך עשרות פעמים, ביקורות חוזרות ונשנות, דברים שפשוט אין לי כוח אליהם. אנשים שהקרבה אליהם בסוף תגרום לי לאולקוס.
אני עייפה, אחרי כל השנים האלה.
וואו השורות האחרונות איכשהו מהדהדות לי כמשבר של גיל העמידה...
תחת שמיים ריקים
נשען על מילים באוויר..
תחת שמיים שחורים עומד מקופל מכאב
חוזר לחפש שוב אותך בתוך החשיכה, לראות אם את עדיין בוכה
ואת אינך.
במקום בו עמדת נשאר רק אוויר בלי חמצן
ואני עומד נאחז באוויר
ואת אינך.
תחת שמיים שחורים אני מדבר אל הקיר
מבטיח לך שוב להשתנות בשבילך ויודע שזה לא ילך
ואת אינך.
אני מצטערת ג'ינג'י, נגמרה לי הסבלנות, מעכשיו זה סתם שטחי.
י' לא יכול להשתנות, אני לא צריכה שישימו תזכורות בשביל להתקשר אליי, בקושי לחברה שלך אתה מתקשר אני לא מצפה שזה יקרה איתי, הידידה הכי טובה.
"תחת שמיים שחורים אני מדבר אל הקיר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
