בשבוע האחרון הייתי אופטימית מדי.
כוס אמק.
הלוואי והייתי היפוכונדרית וזה לא היה נכון. אבל זה נכון.
נכון זה לא גרוע כמו דברים אחרים,אבל זה מונע ממני תפקוד חשוב. מה אני אמורה לעשות עכשיו? לדפוק את הראש בקיר? להוציא את התסכול על חבר שלי שלא יודע מה להגיד לי, ושאפילו הגעתי למצב שהצעתי שניפרד? להוציא את התסכול על ההורים שלי, שום דבר לא עוזר, אפילו לא הוצאת אגרסיות בחדר כושר, זה לא יאומן, ביקור אחד אצל הרופא מפוצץ לי את הבועה שאני חיה חיים נורמליים.
אחלה.
אני עצבנית והמקום היחיד שאני מרגישה שאני יכולה להוציא בו את התסכול זה כאן.
לא בא לי ללמוד, לא איכפת לי שיש סוג של סימולציה מחר או מה שזה לא יהיה, ברגע כזה בכלל נראה לי שהלימודים האלה היו טעות ושאם היו לי שלושים אלך מיותרים בבנק הייתי קמה ובורחת לתאילנד או לדרום אמריקה לבד אפילו, ומתנהגת כאילו אין לי בעיות וכאילו אני לא צריכה תפקוד גופני מלא. כן אני מודעת לזה שיש דברים הרבה יותר גרועים מזה, אני יודעת שלא מדובר במחלה חשוכת מרפא למרות שיש כאלה סבורים שהיא באמת כזאת. כן אני יודעת שיש לי מזל בכל מיני תחומים אחרים וכן שמעתי כבר שיש טיפולים טבעיים שעוזרים וגם זה "אולי". הבעיה האמיתית היא שרופא אומר לך- אנחנו לא יודעים מה גורם לזה ככה שכל הטיפולים האלה הם ניסוי ואני השפן. החיים זה לא קיבוץ, קר שם בחוץ.
אני בטוחה שמקריאה מדוקדקת של השורות האחרונות אפשר להבין במה מדובר, אבל לא ממש איכפת לי, כנראה שמצבי לא מזהיר.
פוסט שלא השקעתי בו יותר מדי מחשבה, רק אמוציות, מצטערת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
