הפוסט הבא מתחיל מרגעים עצבניים של כעס.
החברה הישראלית מגעילה אותי, באופן ספציפי ונקודתי בגלל מקרים כמו המקרה הבא-
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3397674,00.html
ואפילו לא המקרה עצמו, כמו התגובות הדוחות של האוכלוסיה שגרה במדינה הזאת.
אוכלוסיה חסרת סבלנות שמכסה לעצמה את התחת ודואגת רק לעצמה ולאינטרסים של אלו שנולדו וגדלו כמו "כולם".
ברגעים כאלה, אני מרגישה כאילו כפתו לי את הרגליים ואין לי שום זכות לזוז.
אני- שנלחמתי בכל הכוח שעוד היה לי, שיצאתי נגד כל המוסכמות, ומצד שני אני שריציתי כל כך הרבה מהאנשים שהיו לי בחיים,
אני שחזרתי בתשובה, שהתקרבתי, שהתרחקתי, שנלחמתי ואיכשהו היום נדמה לי שנפלתי.
אנשים כמו המגיבים לכתבה ההיא, כורתים לאחרים את כל השאיפות והתקוות וסוגרים אותם בארבע קירות, חברה דוחה.
ואתה- שאמרת לי את המשפט הכי מעליב ששמעתי.
תשתדל לא להתקרב אלי יותר, לא ככה. אני לא צריכה אף אחד, מספיק הצביעו עליי בחיים.
ירושלים- העיר שהייתה מרכז חיי.
איכשהו הרעיון של כל העניין הזה עומד בסתירה ענקית לירושלים.
אני- מאמינה באלוקים ולא מאמינה באנשים שחושבים שהם מנהלים אותו.
לא אני לא אתאיסטית, אני יהודיה, קיבינמט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
