כן, זה מה שקורה כשחושבים כשהכל נרגע.
אולי הייתי צריכה לקחת את העצה ולקחת מכל הקשר הזה פסק זמן של חודש כמו שחברה שלי עשתה.
רק שאני לא יודעת איך מכבים אהבה, או מפסיקים קשר ושמים אותו על ממתינה.
אולי כי אני מהטיפוסים שממשיכים הלאה נורא מהר, כי אני מפחדת לשקוע בדיכאון של עצמי.
עוד פעם האדישות ועוד פעם המשחקים הדפוקים האלה, חשבתי שתהגברתי על זה בזכות ההיגיון המרהיב שלי.
חשבתי שלא אכפת לי לטוס עם חברה, שזה מה שאני רוצה, אולי זה השעון הביולוגי שלי שמדבר עכשיו אני לא יודעת אבל עצם העובדה שכל הזמן ה- בן אדם חוזר על המשפט הקבוע של זה שאין לו מושג מה יהיה בעוד שמונה חודשים כל כך לא מתאים לי.
אני לא מוכנה לבזבז את הזמן שלי יותר, הפעם אני כבר כועסת באמת.
אז איימתי לנתק, כשפוצצתי הכל אתה רצית לנתק או לפחות שיחקת אותה וסיכמנו שהכל יזרום. מצטערת לא זורם לי, לא זורם לי כשהראש שלי נמצא במקום אחד ושלך תקוע לעצמך בתחת. לא מתאים לי כשאני יודעת מה יהיה ולך אין מושג, לא מתאים לי כשאתה לא מבין שזה לא פייר שאתה אומר שהכל מתהפך אצלך.
איך הנושא הזה תמיד חוזר, של הנסיעה הדפוקה הזאת שעכשיו כבר בכלל לא בא לי לעשות, לא עם החברה הכי טובה ולא עם אף אחד אחר, במיוחד לאור העובדה שהחברה הכי קרובה אלי טסה עוד שבוע ואולי גם תישאר שם.
כיף חיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
