Things I'll never say

הנה, אולי אני מתחילה את החיים.

לפחות סוג של הגשמת עתיד, מחזיקה ידיים שהכל יסתדר באופטימיות שלא אופיינית לי בכלל.

מקווה להצליח לתמרן בין הכל. לא מאמינה שהיא טסה, או שהם מתחתנים. או בכלל..

מקיאה את כל מה שיש לי להגיד, בצעקות, עליו, או בבכי, או במשהו רק שיהיה.

זה מרגיש לי רע עכשיו.

מרגישה כאילו סתם, אין טעם לדבר לפעמים, שהעצבים מיותרים ושהתחושה הכי גרועה שיכולה להיות לאדם היא שמאוכזבים ממנו.

אני לא בסדר, אני מבינה את זה, אבל לכולנו מגיע קצת מעבר לא?

או לפחות את הבסיס.

לא, אני לא מרוצה. מצד שני, מה חדש.?..