הייתי אומרת שמדובר כבר בטקס קבוע, בדיוק ברגע בו נופלת עליי המוזה לשפוך את ליבי על המקלדת, המדיה פלייר מחליט להזכיר לי שהוא יכול להרוס הכל ולנגן שיר מרגיז.
פתאום המוזה עוזבת וחוזרת בחזרה לגרון שבו תקועות הדמעות או בחזרה לבטן שם יש שכבות על גבי שכבות, פרט לשכבות של שומן גם הרבה מועקה ובעיקר אמת שלפעמים לא מוצאת את דרכה החוצה.
היה כיף אם הייתי נהנית לחשוף הכל, סתם ככה, גם ביום יום. אבל אני חושבת שככה זה אצל אנשים חסרי ביטחן שמודים בזה, יש לנו חזות של נבלות- "האנשים החזקים", אלה שאפשר לנפנף כשלא נוח ולשים על ממתינה- כי ככה זה בסדר, הם יתגברו על זה (לא?).
כמובן שאני, פרט לבן זוגי היקר, הבן האדם הכי ציני שאני מכירה- לא תמיד כלפי חוץ, אלא בתפיסה של החיים עצמם.
אז כל משפט שיוצא לי הפה יוצר תגובה של- את רצינית?, את עצבנית? נעלבת?
ומה יהיה הלאה...
היום המוזה שורה עליי בגלל המרמור הבלתי פוסק על קבוצת האנשים שאיתם אני מבלה שעות מחיי בסופי השבוע, לא בטוחה שהייתי מכניסה אותם תחת הקטגוריה- חברים, לפחות לא את רובם.
החברים האמיתיים שיש לי, לא מתאגדים במעין חבורה, ולמען האמת בתקופה האחרונה הגעתי למסקנה שלמעשה מדובר בדבר חיובי.
השורות האחרונות קצת הרגיעו אותי- למרות שלא פרקתי יותר מדי.
כנראה פשוט קשה לי לבלות יותר מעשר שעות בבית, ולא בסביבת אנשים, מדובר בחיסרון רציני, לרצות להיות אהודה על אנשים שחוסר הערכתי אליהם על דבר מסוימים ותחושת אי הנעימות לידם גוברת עם הזמן ואיכשהו מתפוגגת באירועים חברתיים כאלה או אחרים בעיקר בכאלה שמעורב בהם אלכוהול לאחוזיו השונים בדם, ורק בגלל העובדה שאני "טיפוס של אנשים".
אם זאת לא צביעות, אז אני כנראה לא יודעת מהי.