Things I'll never say

הכל יוצא לי ממני ברוח פסימית שכזאת בתקופה האחרונה.

תקופת החגים ששוב מזכירה לי שפרט למשפחתי המצומצמת והמדהימה אין לי שום משפחה בארץ.

כותרות העיתונים בתקופה האחרונה וכל מיני התלחששויות מסביבי מטילות מרה שחורה.

קניתי פמוטים חדשים, חזרתי להדליק נרות. התגעגעתי לכל זה, יש לי איזה חלל ריק בפנים.

אני רוצה לנסוע מכאן,

אבל אין כסף. דווקא לי יש.

אז ככה זה כשפולטים כל מיני מחשבות אקראיות על המקלדת?

טוב לדעת.

התנהגויות שתוקפות את בני משפחתי היקרים מאופינות על ידי שאיפה כלשהי להיות הכי צודק.

מן הסתם אימי היקרה לא תסתדר עם בנו של אבי מהנישואים הקודמים, כמובן שהיא תסתדר עם כל שאר ילדיו אבל ברגע שהוא יגיע לארץ אז אנחנו מצטרך לחיות בתחושה שמתנהל קרב בבית. הוא אשם באותה מידה אגב, בתלונות בלתי פוסקות ובביקורת שהוא יורה לכל עבר כשהיא לא רלוונטית במיוחד, משרתת את המטרה, או הגיונית להיגוי בכלל אחרי תשע שנים שמשפחתי היקרה בארץ לא זכתה לראות את זיו פניו של האדון היקר.

נכון הוא חצי אחי, אני בת 21 מחצית מחיי לא ראיתי אותו, מה שלא מנע ממנו להגיע לאבחנות "מדהימות" כשהגיע לארץ.

אני לא כועסת עליו, החיים שלו מתוסבכים מספיק ללא ההערות שלי.

כשכולם אומרים לך לברוח, אולי יש סיבה שתסתובב ותראה מי רודף אחרייך? אוקי זה לא היה הכיוון המדויק של המטאפורה המוזרה הזאת אבל כן... כולנו בבית רואים מהצד את היחסים שלך ושל בת זוגך ומנסים להתעלם מכל הסימנים, אבל יש גבול לכל דבר. זה נחמד שבגיל 40 פלוס אדם מרשה לעצמו להגיד שכולם יכולים לקפוץ לו.

מדהים כמה שאנחנו דומים, גם חצאי האחים.

אני פותחת דף חדש.

אני מתאמצת ומנסה כל פעם לעכל את מה שקורה ולא מצליחה.

אני מאוכזבת ומשלה את עצמי שמשהו ישתנה, או שמשלים אותי.

אני פסימית, כנראה שזה בצדק.

מה זה החרא הזה.

כמה פואטי.