Things I'll never say

"גם כשהזמן עובר פתאום מנסה למצוא מקום בלילה"

התקבלתי לעבודה ההיא שכל כך רציתי, כמובן שאני צריכה לשלב את זה בעבודת דיילות שלא מרגשת אותי בכלל.

ממש אבסורד, למכור לישראלים כשאין מבצע או דוגמיות חינם, מעניין אם יזרקו עליי עגבניות או שסתם יצעקו עליי.

זה לא שאני פסימית (אוקי גם) אבל קהל הקונים הישראלי הוא דבר נוראי ומזעזע, וכמה שאני מאמינה ביכולות המכירה, הנחמדות והחיוך החינני שאני צריכה מאוד להשתדל כדי שהוא יצא כמו שצריך, נראה לי שדי קשה לשכנע בחורות מסכנות ותמימות לקנות תחבושות, טמפונים או מה שזה לא יהיה. בכלל הבטיחו לי שאני אחלק דוגמיות של פודינג.

עכשיו זה נראה הרבה יותר נורא פתאום הא? אבל השכר מפצה על כל הדברים האלו אני חושבת.

קרובי המשפחה מגיעים היום בלילה, האמת היא שאני מאושרת, אוי כמה שזה נשמע ציני.

אני באמת שמחה שהם מגיעים, האחיינים והאחים החורגים:)

שוב דירת השלושה חדרים בקושי תהפוך לקרקס ולסוג של שוק, במיוחד לאחיין חובב הגדג'טים שלי שבפעם האחרונה שהוא היה כאן, הרס שני שלטים, מנורה, את המחשב שלי, נראה לי גם רדיו בקיצור הילד יהיה מהנדס כשיגדל, פוטנציאל כבר בגיל 7.

העיקר שקנינו הרבה מזון טעים ושאני אלמד לבשל כמו שצריך ולא רק פסטות ואורז וקלקולי קיבה שונים למיניהם שלהם אני קוראת הכישרון שלי (טוב, זה לא עד כדי כך גרוע בכלל).

נתפלל שגם השינה על הספה תהיה מעולה כמו שהיא תמיד, אני מאמינה שהפעם אני אקבע שיא במספר השעות הכי גדול שבו אני לא אשן, אעבוד כל הזמן, אהיה עם המשפחה ואולי גם אצליח לנשום, כן זה יהיה קשה.

מתי יגיעו כבר ציוני הפסיכומטרי!!?

אני אוהבת את התקופות המפוצצות האלה, דאמט אני בחורה חולה.

הפסיכומטרי נדחה בשלושה שבועות- בשורות די טובות למען האמת.

שלושה שבועות שלמים של שכרון חושים, תרגולים נוספים ואולי גם בתקווה תוספת נאה לציון וכולי תקווה שזה אכן יקרה.

אני מעדיפה להשמיט את אירועי הסופ"ש האחרון, או אולי למחוק מזכרוני לגמרי את יום חמישי בלילה ואירועי אותו לילה שנגמרו בי- שדפקו לה את הראש בארון חשמל בחדר מדרגות, שהחליטה להיכנס לבריכה באחת בלילה יחד עם כל חבריה הלא צלולים במיוחד, שלא זכרה בכלל מה דוד עשה (שוב מבדר אותי הכינוי הזה), שמשום מה זאת השורה השניה שהיא כותבת על עצמה בגוף שלישי.

היאאאאאאאאא זאת ש.. (טם טם טם.. זכרונות מארץ נהדרת).. שתתה הרבה יותר מדי, לקחה יוזמה בעודה מבוסמת קלות (כן אני מושפעת) והשלימה איתה.

כן, לא התעוררתי לשיעור ביום שישי בבוקר, זאת אומרת התעוררתי ולא הצלחתי להרים את הראש מהכרית וכשהצלחתי לעשות את זה כמה שעות מאוחר יותר זה היה כדי לגשת לשירותים, למטרות לא נעימות.

אני שמחה שהשלמנו, חבל שהיינו צריכות עידוד חיצוני, בכלל חבל על כל הכעס הזה, חבל גם על חוסר ההבנה שאני לא חזקה במיוחד בתחום האלכוהול.

התעוררתי מפודחת, ממש כיף שממציאים עליך שיר ואלה שהמציאו אותו הם המשפחה של החתן, או שאת נופלת בישרא על בלוג אקראי, ואז מתחרטת שנפלת על משהו שכל כך לא רצית לקרוא על עצמך, לא ממש מחמיא.

הייתה תחושה של המשכיות אבל, אני חייבת לציין, בכל הסופ"ש הזה, כאילו כל החברים שלי שמרובם איכשהו החלטתי להתרחק, התקרבו בדרך מסתורית, שבראש האופטימי שלי לא קשורה לכמות האלכוהול שזרמה לנו בדם אלא לזה שאולי לשם שינוי לכולנו איכפת אחד מהשני, ואפילו בחוף בשבת די נהנתי, היה מוזר, נוסטלגי. א' שלי, הצליח להתאפק ולא להרים את הקול עליה, בכלל הוא היה הגיבור שלי בכל מה שקשור לסופ"ש הזה.

"ואת כולם אני אוהב עכשיו, ואת כולם אני אזכור ואת מי זה מעניין, נעשן ונדבר, על ספורט ואמנות עד שהלילה יגמר. עד שהלילה יגמר שורות שורות של אנשים...לחברים הישנים שלי יש טעם משונה, זה שהיה הכי רחוק אומר שהוא חושב עלי הרבה וזה שאהב לשתות נשאר עם ההרגל.. וזה שאהב לדעת עדיין הוא שואל וזה שחשב שטוב לו עכשיו הוא מתפלל וגם אני נשארתי כמעט אותו דבר, מאיים ללכת אבל בסוף אני נשאר, עד שהלילה יגמר.."- עברי לידר/ החברים הישנים שלי.

חשוב רק לדעת- מי הולך ומי נשאר.

אז איימתי ללכת, לשבות ולא לבוא יותר, בימים האחרונים משום מה- הנאיביות ניצחה.

פסיכומטרי- איך אני יודעת שאני לומדת יותר ממה שהמוח שלי מסוגל להכיל? ברגעים בהם אני בוהה ברצפה ומסתכלת על המרצפות ואומרת לעצמי- ממ אלה זוויות קודקודיות, ואם אני אעביר אלכסונים זה יתחלק לארבעה משולשי כסף שווי שוקיים- רק אחרי שאני מדברת לעצמי ומסבירה את זה לעצמי בטון רגוע ושליו אני מבינה שנדפק לי המוח.