Things I'll never say

כן, זה מה שקורה כשחושבים כשהכל נרגע.

אולי הייתי צריכה לקחת את העצה ולקחת מכל הקשר הזה פסק זמן של חודש כמו שחברה שלי עשתה.

רק שאני לא יודעת איך מכבים אהבה, או מפסיקים קשר ושמים אותו על ממתינה.

אולי כי אני מהטיפוסים שממשיכים הלאה נורא מהר, כי אני מפחדת לשקוע בדיכאון של עצמי.

עוד פעם האדישות ועוד פעם המשחקים הדפוקים האלה, חשבתי שתהגברתי על זה בזכות ההיגיון המרהיב שלי.

חשבתי שלא אכפת לי לטוס עם חברה, שזה מה שאני רוצה, אולי זה השעון הביולוגי שלי שמדבר עכשיו אני לא יודעת אבל עצם העובדה שכל הזמן ה- בן אדם חוזר על המשפט הקבוע של זה שאין לו מושג מה יהיה בעוד שמונה חודשים כל כך לא מתאים לי.

אני לא מוכנה לבזבז את הזמן שלי יותר, הפעם אני כבר כועסת באמת.

אז איימתי לנתק, כשפוצצתי הכל אתה רצית לנתק או לפחות שיחקת אותה וסיכמנו שהכל יזרום. מצטערת לא זורם לי, לא זורם לי כשהראש שלי נמצא במקום אחד ושלך תקוע לעצמך בתחת. לא מתאים לי כשאני יודעת מה יהיה ולך אין מושג, לא מתאים לי כשאתה לא מבין שזה לא פייר שאתה אומר שהכל מתהפך אצלך.

איך הנושא הזה תמיד חוזר, של הנסיעה הדפוקה הזאת שעכשיו כבר בכלל לא בא לי לעשות, לא עם החברה הכי טובה ולא עם אף אחד אחר, במיוחד לאור העובדה שהחברה הכי קרובה אלי טסה עוד שבוע ואולי גם תישאר שם.

כיף חיים.

יש משהו באוויר, חוץ מהמבחן הקרב ובא שגורם לי להרגיש שאין דבר שהוא יציב כל כך בחיים שלי.

אני מרגישה שהגעתי לפרשת הדרכים מבחינת ההחלטות שיהיה עליי להחליט בקרוב והאמת היא שהתאכזבתי אתמול, לפעמים האדם הכי קרוב אליך מלהיב אותך בקשר למשהו ורגע אחרי פתאום כל החלומות מתנפצים ביחד, אם אתה קורא פה אתה בטח אומר לעצמך שזה לא נכון ושאני סתם מגזימה.

זאת התחושה שקיבלתי וסתם פיתחתי ציפיות, הדעה שלך לא השתנתה וסתם הושפעת מאיזו התלהבות חולפת לגבי הטיול הזה.

כן אני יודעת שזה לא מתרחש מחר, ההבדל ביני לבינך הוא זה שאני השתחררתי ואתה עדיין במסגרת שאתה יכול להרשות לעצמך לא לתכנן קדימה, נמאס לי ממסע השכנועים העצמי שלך.

אני לא מאמינה שאפשר להישאר ביחד אם טסים בנפרד מה לעשות, התאוריה הזו מוכיחה את עצמה ואני לא בקטע של לשחק משחקים ולעשות מבחנים לזוגיות, זה שאנחנו מכירים זוג אחד ששרד מתוך עשרה לא מהווה בעיניי סטטיסטיקה מעודדת.

העניין הוא שאני לא מאמינה שצורת הדיבור השתנתה, משום מה פה ושם יש הוכחות בשטח שאני רואה בבירור מתוך נאמנות לפחדים שלי ואתה עוצם עיניים וממשיך הלאה.

זה לא פייר לעשות את זה והאמת היא שפנים מול פנים אין לי את האומץ להסביר לך דברים מסוימים.

אני מרגישה לא שלמה עם עצמי, עם ההחלטות שכאילו נכפות עליי ועם זה שלאט לאט אני רואה אותנו מתרחקים בגלל נקודת הזמן הנוכחית.

הפסיכומטרי נדחה בשלושה שבועות- בשורות די טובות למען האמת.

שלושה שבועות שלמים של שכרון חושים, תרגולים נוספים ואולי גם בתקווה תוספת נאה לציון וכולי תקווה שזה אכן יקרה.

אני מעדיפה להשמיט את אירועי הסופ"ש האחרון, או אולי למחוק מזכרוני לגמרי את יום חמישי בלילה ואירועי אותו לילה שנגמרו בי- שדפקו לה את הראש בארון חשמל בחדר מדרגות, שהחליטה להיכנס לבריכה באחת בלילה יחד עם כל חבריה הלא צלולים במיוחד, שלא זכרה בכלל מה דוד עשה (שוב מבדר אותי הכינוי הזה), שמשום מה זאת השורה השניה שהיא כותבת על עצמה בגוף שלישי.

היאאאאאאאאא זאת ש.. (טם טם טם.. זכרונות מארץ נהדרת).. שתתה הרבה יותר מדי, לקחה יוזמה בעודה מבוסמת קלות (כן אני מושפעת) והשלימה איתה.

כן, לא התעוררתי לשיעור ביום שישי בבוקר, זאת אומרת התעוררתי ולא הצלחתי להרים את הראש מהכרית וכשהצלחתי לעשות את זה כמה שעות מאוחר יותר זה היה כדי לגשת לשירותים, למטרות לא נעימות.

אני שמחה שהשלמנו, חבל שהיינו צריכות עידוד חיצוני, בכלל חבל על כל הכעס הזה, חבל גם על חוסר ההבנה שאני לא חזקה במיוחד בתחום האלכוהול.

התעוררתי מפודחת, ממש כיף שממציאים עליך שיר ואלה שהמציאו אותו הם המשפחה של החתן, או שאת נופלת בישרא על בלוג אקראי, ואז מתחרטת שנפלת על משהו שכל כך לא רצית לקרוא על עצמך, לא ממש מחמיא.

הייתה תחושה של המשכיות אבל, אני חייבת לציין, בכל הסופ"ש הזה, כאילו כל החברים שלי שמרובם איכשהו החלטתי להתרחק, התקרבו בדרך מסתורית, שבראש האופטימי שלי לא קשורה לכמות האלכוהול שזרמה לנו בדם אלא לזה שאולי לשם שינוי לכולנו איכפת אחד מהשני, ואפילו בחוף בשבת די נהנתי, היה מוזר, נוסטלגי. א' שלי, הצליח להתאפק ולא להרים את הקול עליה, בכלל הוא היה הגיבור שלי בכל מה שקשור לסופ"ש הזה.

"ואת כולם אני אוהב עכשיו, ואת כולם אני אזכור ואת מי זה מעניין, נעשן ונדבר, על ספורט ואמנות עד שהלילה יגמר. עד שהלילה יגמר שורות שורות של אנשים...לחברים הישנים שלי יש טעם משונה, זה שהיה הכי רחוק אומר שהוא חושב עלי הרבה וזה שאהב לשתות נשאר עם ההרגל.. וזה שאהב לדעת עדיין הוא שואל וזה שחשב שטוב לו עכשיו הוא מתפלל וגם אני נשארתי כמעט אותו דבר, מאיים ללכת אבל בסוף אני נשאר, עד שהלילה יגמר.."- עברי לידר/ החברים הישנים שלי.

חשוב רק לדעת- מי הולך ומי נשאר.

אז איימתי ללכת, לשבות ולא לבוא יותר, בימים האחרונים משום מה- הנאיביות ניצחה.