הפסיכומטרי נדחה בשלושה שבועות- בשורות די טובות למען האמת.
שלושה שבועות שלמים של שכרון חושים, תרגולים נוספים ואולי גם בתקווה תוספת נאה לציון וכולי תקווה שזה אכן יקרה.
אני מעדיפה להשמיט את אירועי הסופ"ש האחרון, או אולי למחוק מזכרוני לגמרי את יום חמישי בלילה ואירועי אותו לילה שנגמרו בי- שדפקו לה את הראש בארון חשמל בחדר מדרגות, שהחליטה להיכנס לבריכה באחת בלילה יחד עם כל חבריה הלא צלולים במיוחד, שלא זכרה בכלל מה דוד עשה (שוב מבדר אותי הכינוי הזה), שמשום מה זאת השורה השניה שהיא כותבת על עצמה בגוף שלישי.
היאאאאאאאאא זאת ש.. (טם טם טם.. זכרונות מארץ נהדרת).. שתתה הרבה יותר מדי, לקחה יוזמה בעודה מבוסמת קלות (כן אני מושפעת) והשלימה איתה.
כן, לא התעוררתי לשיעור ביום שישי בבוקר, זאת אומרת התעוררתי ולא הצלחתי להרים את הראש מהכרית וכשהצלחתי לעשות את זה כמה שעות מאוחר יותר זה היה כדי לגשת לשירותים, למטרות לא נעימות.
אני שמחה שהשלמנו, חבל שהיינו צריכות עידוד חיצוני, בכלל חבל על כל הכעס הזה, חבל גם על חוסר ההבנה שאני לא חזקה במיוחד בתחום האלכוהול.
התעוררתי מפודחת, ממש כיף שממציאים עליך שיר ואלה שהמציאו אותו הם המשפחה של החתן, או שאת נופלת בישרא על בלוג אקראי, ואז מתחרטת שנפלת על משהו שכל כך לא רצית לקרוא על עצמך, לא ממש מחמיא.
הייתה תחושה של המשכיות אבל, אני חייבת לציין, בכל הסופ"ש הזה, כאילו כל החברים שלי שמרובם איכשהו החלטתי להתרחק, התקרבו בדרך מסתורית, שבראש האופטימי שלי לא קשורה לכמות האלכוהול שזרמה לנו בדם אלא לזה שאולי לשם שינוי לכולנו איכפת אחד מהשני, ואפילו בחוף בשבת די נהנתי, היה מוזר, נוסטלגי. א' שלי, הצליח להתאפק ולא להרים את הקול עליה, בכלל הוא היה הגיבור שלי בכל מה שקשור לסופ"ש הזה.
"ואת כולם אני אוהב עכשיו, ואת כולם אני אזכור ואת מי זה מעניין, נעשן ונדבר, על ספורט ואמנות עד שהלילה יגמר. עד שהלילה יגמר שורות שורות של אנשים...לחברים הישנים שלי יש טעם משונה, זה שהיה הכי רחוק אומר שהוא חושב עלי הרבה וזה שאהב לשתות נשאר עם ההרגל.. וזה שאהב לדעת עדיין הוא שואל וזה שחשב שטוב לו עכשיו הוא מתפלל וגם אני נשארתי כמעט אותו דבר, מאיים ללכת אבל בסוף אני נשאר, עד שהלילה יגמר.."- עברי לידר/ החברים הישנים שלי.
חשוב רק לדעת- מי הולך ומי נשאר.
אז איימתי ללכת, לשבות ולא לבוא יותר, בימים האחרונים משום מה- הנאיביות ניצחה.