Things I'll never say

הכל יוצא לי ממני ברוח פסימית שכזאת בתקופה האחרונה.

תקופת החגים ששוב מזכירה לי שפרט למשפחתי המצומצמת והמדהימה אין לי שום משפחה בארץ.

כותרות העיתונים בתקופה האחרונה וכל מיני התלחששויות מסביבי מטילות מרה שחורה.

קניתי פמוטים חדשים, חזרתי להדליק נרות. התגעגעתי לכל זה, יש לי איזה חלל ריק בפנים.

אני רוצה לנסוע מכאן,

אבל אין כסף. דווקא לי יש.

אז ככה זה כשפולטים כל מיני מחשבות אקראיות על המקלדת?

טוב לדעת.

יותר מדי תחושות שרצות בי, פרט לפחד הברור מהמבחן הזה שנמאס לי להזכיר בכל נשימה שניה שלי.

האזכרה היום, החזירה אותי אחורה. אני מרגישה שאין לי זכות להזכיר את זה אפילו, כי זה חלק כל כך שברירי, הוא חלק כל כך שברירי מאנשים שהכירו אותו באמת ולא כמוני שבאו לחלוק כבוד וחלקו עימו תמונות ילדות כאלו ואחרות, הזדעזעתי ממה שאהוד אמר היום, בכלל לא ידעתי את הפרט המחריד הזה.

קשה לי לכתוב את תחושותיי הכנות, בקשר לנסיעה של חברתי הטובה, או בקשר לדברים החשובים באמת, הפחדים האמיתיים שאוכלים אותי מבפנים, הפחד הזה שתקוע לי בחלק העליון של הבטן אחרי החוויה המחרידה בחמישי בלילה.

בשביל מה פתחתי בלוג אם לא בשביל לכתוב הא?

התהליך נגמר לפני חצי שנה ואני לא חזרתי לעצמי. לא משנה מה אמרתי לכולם, לא חזרתי לעצמי, בטח ובטח שלא השתפרתי בדברים מסוימים. אמרו לי שאני אמיצה, מוזר מאז שזה נגמר נהייתי רק יותר פחדנית ופרנואידית.

הכל מוזר לי, פתאום ההחלטות נהיו כבדות, פתאום הפרצופים האמיתיים התגלו.

וואו כמה שנמאס לי מהעליות והירידות המטורפות במצבי הרוח, לרגע זה חבר קרוב ולרגע אחר הכל לא ברור ורק תוהו ובוהו.

דיברתי עם החוזר בתשובה היום, מפחיד אותי שאני מרגישה קרובה אליו במחשבות, מגעיל אותי שאני קוראת לו ככה כי זה בכלל לא מה שמתאר אותו או מייחד אותו.

אני אוכלת את עצמי, חייבת ללמוד להמשיך הלאה בראש מורם ולא לפחד. לא לפחד מהם.

הפוסט הבא מתחיל מרגעים עצבניים של כעס.

החברה הישראלית מגעילה אותי, באופן ספציפי ונקודתי בגלל מקרים כמו המקרה הבא-

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3397674,00.html

ואפילו לא המקרה עצמו, כמו התגובות הדוחות של האוכלוסיה שגרה במדינה הזאת.

אוכלוסיה חסרת סבלנות שמכסה לעצמה את התחת ודואגת רק לעצמה ולאינטרסים של אלו שנולדו וגדלו כמו "כולם".

ברגעים כאלה, אני מרגישה כאילו כפתו לי את הרגליים ואין לי שום זכות לזוז.

אני- שנלחמתי בכל הכוח שעוד היה לי, שיצאתי נגד כל המוסכמות, ומצד שני אני שריציתי כל כך הרבה מהאנשים שהיו לי בחיים,

 אני שחזרתי בתשובה, שהתקרבתי, שהתרחקתי, שנלחמתי ואיכשהו היום נדמה לי שנפלתי.

אנשים כמו המגיבים לכתבה ההיא, כורתים לאחרים את כל השאיפות והתקוות וסוגרים אותם בארבע קירות, חברה דוחה.

ואתה- שאמרת לי את המשפט הכי מעליב ששמעתי.

תשתדל לא להתקרב אלי יותר, לא ככה. אני לא צריכה אף אחד, מספיק הצביעו עליי בחיים.

ירושלים- העיר שהייתה מרכז חיי.

איכשהו הרעיון של כל העניין הזה עומד בסתירה ענקית לירושלים.

אני- מאמינה באלוקים ולא מאמינה באנשים שחושבים שהם מנהלים אותו.

לא אני לא אתאיסטית, אני יהודיה, קיבינמט.