Things I'll never say

התנהגויות שתוקפות את בני משפחתי היקרים מאופינות על ידי שאיפה כלשהי להיות הכי צודק.

מן הסתם אימי היקרה לא תסתדר עם בנו של אבי מהנישואים הקודמים, כמובן שהיא תסתדר עם כל שאר ילדיו אבל ברגע שהוא יגיע לארץ אז אנחנו מצטרך לחיות בתחושה שמתנהל קרב בבית. הוא אשם באותה מידה אגב, בתלונות בלתי פוסקות ובביקורת שהוא יורה לכל עבר כשהיא לא רלוונטית במיוחד, משרתת את המטרה, או הגיונית להיגוי בכלל אחרי תשע שנים שמשפחתי היקרה בארץ לא זכתה לראות את זיו פניו של האדון היקר.

נכון הוא חצי אחי, אני בת 21 מחצית מחיי לא ראיתי אותו, מה שלא מנע ממנו להגיע לאבחנות "מדהימות" כשהגיע לארץ.

אני לא כועסת עליו, החיים שלו מתוסבכים מספיק ללא ההערות שלי.

כשכולם אומרים לך לברוח, אולי יש סיבה שתסתובב ותראה מי רודף אחרייך? אוקי זה לא היה הכיוון המדויק של המטאפורה המוזרה הזאת אבל כן... כולנו בבית רואים מהצד את היחסים שלך ושל בת זוגך ומנסים להתעלם מכל הסימנים, אבל יש גבול לכל דבר. זה נחמד שבגיל 40 פלוס אדם מרשה לעצמו להגיד שכולם יכולים לקפוץ לו.

מדהים כמה שאנחנו דומים, גם חצאי האחים.

הפוסט הבא מתחיל מרגעים עצבניים של כעס.

החברה הישראלית מגעילה אותי, באופן ספציפי ונקודתי בגלל מקרים כמו המקרה הבא-

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3397674,00.html

ואפילו לא המקרה עצמו, כמו התגובות הדוחות של האוכלוסיה שגרה במדינה הזאת.

אוכלוסיה חסרת סבלנות שמכסה לעצמה את התחת ודואגת רק לעצמה ולאינטרסים של אלו שנולדו וגדלו כמו "כולם".

ברגעים כאלה, אני מרגישה כאילו כפתו לי את הרגליים ואין לי שום זכות לזוז.

אני- שנלחמתי בכל הכוח שעוד היה לי, שיצאתי נגד כל המוסכמות, ומצד שני אני שריציתי כל כך הרבה מהאנשים שהיו לי בחיים,

 אני שחזרתי בתשובה, שהתקרבתי, שהתרחקתי, שנלחמתי ואיכשהו היום נדמה לי שנפלתי.

אנשים כמו המגיבים לכתבה ההיא, כורתים לאחרים את כל השאיפות והתקוות וסוגרים אותם בארבע קירות, חברה דוחה.

ואתה- שאמרת לי את המשפט הכי מעליב ששמעתי.

תשתדל לא להתקרב אלי יותר, לא ככה. אני לא צריכה אף אחד, מספיק הצביעו עליי בחיים.

ירושלים- העיר שהייתה מרכז חיי.

איכשהו הרעיון של כל העניין הזה עומד בסתירה ענקית לירושלים.

אני- מאמינה באלוקים ולא מאמינה באנשים שחושבים שהם מנהלים אותו.

לא אני לא אתאיסטית, אני יהודיה, קיבינמט.