Things I'll never say

"גם כשהזמן עובר פתאום מנסה למצוא מקום בלילה"

התקבלתי לעבודה ההיא שכל כך רציתי, כמובן שאני צריכה לשלב את זה בעבודת דיילות שלא מרגשת אותי בכלל.

ממש אבסורד, למכור לישראלים כשאין מבצע או דוגמיות חינם, מעניין אם יזרקו עליי עגבניות או שסתם יצעקו עליי.

זה לא שאני פסימית (אוקי גם) אבל קהל הקונים הישראלי הוא דבר נוראי ומזעזע, וכמה שאני מאמינה ביכולות המכירה, הנחמדות והחיוך החינני שאני צריכה מאוד להשתדל כדי שהוא יצא כמו שצריך, נראה לי שדי קשה לשכנע בחורות מסכנות ותמימות לקנות תחבושות, טמפונים או מה שזה לא יהיה. בכלל הבטיחו לי שאני אחלק דוגמיות של פודינג.

עכשיו זה נראה הרבה יותר נורא פתאום הא? אבל השכר מפצה על כל הדברים האלו אני חושבת.

קרובי המשפחה מגיעים היום בלילה, האמת היא שאני מאושרת, אוי כמה שזה נשמע ציני.

אני באמת שמחה שהם מגיעים, האחיינים והאחים החורגים:)

שוב דירת השלושה חדרים בקושי תהפוך לקרקס ולסוג של שוק, במיוחד לאחיין חובב הגדג'טים שלי שבפעם האחרונה שהוא היה כאן, הרס שני שלטים, מנורה, את המחשב שלי, נראה לי גם רדיו בקיצור הילד יהיה מהנדס כשיגדל, פוטנציאל כבר בגיל 7.

העיקר שקנינו הרבה מזון טעים ושאני אלמד לבשל כמו שצריך ולא רק פסטות ואורז וקלקולי קיבה שונים למיניהם שלהם אני קוראת הכישרון שלי (טוב, זה לא עד כדי כך גרוע בכלל).

נתפלל שגם השינה על הספה תהיה מעולה כמו שהיא תמיד, אני מאמינה שהפעם אני אקבע שיא במספר השעות הכי גדול שבו אני לא אשן, אעבוד כל הזמן, אהיה עם המשפחה ואולי גם אצליח לנשום, כן זה יהיה קשה.

מתי יגיעו כבר ציוני הפסיכומטרי!!?

אני אוהבת את התקופות המפוצצות האלה, דאמט אני בחורה חולה.

יותר מדי תחושות שרצות בי, פרט לפחד הברור מהמבחן הזה שנמאס לי להזכיר בכל נשימה שניה שלי.

האזכרה היום, החזירה אותי אחורה. אני מרגישה שאין לי זכות להזכיר את זה אפילו, כי זה חלק כל כך שברירי, הוא חלק כל כך שברירי מאנשים שהכירו אותו באמת ולא כמוני שבאו לחלוק כבוד וחלקו עימו תמונות ילדות כאלו ואחרות, הזדעזעתי ממה שאהוד אמר היום, בכלל לא ידעתי את הפרט המחריד הזה.

קשה לי לכתוב את תחושותיי הכנות, בקשר לנסיעה של חברתי הטובה, או בקשר לדברים החשובים באמת, הפחדים האמיתיים שאוכלים אותי מבפנים, הפחד הזה שתקוע לי בחלק העליון של הבטן אחרי החוויה המחרידה בחמישי בלילה.

בשביל מה פתחתי בלוג אם לא בשביל לכתוב הא?

התהליך נגמר לפני חצי שנה ואני לא חזרתי לעצמי. לא משנה מה אמרתי לכולם, לא חזרתי לעצמי, בטח ובטח שלא השתפרתי בדברים מסוימים. אמרו לי שאני אמיצה, מוזר מאז שזה נגמר נהייתי רק יותר פחדנית ופרנואידית.

הכל מוזר לי, פתאום ההחלטות נהיו כבדות, פתאום הפרצופים האמיתיים התגלו.

וואו כמה שנמאס לי מהעליות והירידות המטורפות במצבי הרוח, לרגע זה חבר קרוב ולרגע אחר הכל לא ברור ורק תוהו ובוהו.

דיברתי עם החוזר בתשובה היום, מפחיד אותי שאני מרגישה קרובה אליו במחשבות, מגעיל אותי שאני קוראת לו ככה כי זה בכלל לא מה שמתאר אותו או מייחד אותו.

אני אוכלת את עצמי, חייבת ללמוד להמשיך הלאה בראש מורם ולא לפחד. לא לפחד מהם.

סליחה אני בתור.

היום יום שני, שזה אומר שיש לי רק עוד 48 שעות ללמוד, עוד 72 כאלו לדפוק את הראש בקיר.

כן גם את החישוב הזה כבר קשה לי לעשות, הציפייה לזה כבר לא נורמלית, אבל לא מהסוג החיובי, אין בפסיכומטרי משהו חיובי, או שאני לא מהחנונים וחובבי חידות ההיגיון שמצאו במבחן המענג הזה משהו שקוסם להם.

יום חמישי בלילה, היה לילה נוראי, אני לא ארחיב בדיבור או בכתיבה יותר נכון, ורק אציין שהחזות של הקטטה שהייתה שם הורידה לי את הלב ישר לתחתונים וטפו טפו הכל נגמר בצורה רגועה ובכלל עדיף לא לציין את זה...

שאר הסופ"ש התנהל בצורה די נחמדה, על האש בערב, ומסקנה מדהימה שהגעתי אליה אתמול- נדמה ששיר הנושא של מופע שנות ה70 באמת נכתב על החברים שלי. אוקי המשפט האחרון היה די פתטי, אבל תאמינו או לא איבדתי את הסבלנות ופיתחתי אדישות כזאת או אחרת ואני לא אמחק אותו, הא הא.

יום מרנין.