יותר מדי תחושות שרצות בי, פרט לפחד הברור מהמבחן הזה שנמאס לי להזכיר בכל נשימה שניה שלי.
האזכרה היום, החזירה אותי אחורה. אני מרגישה שאין לי זכות להזכיר את זה אפילו, כי זה חלק כל כך שברירי, הוא חלק כל כך שברירי מאנשים שהכירו אותו באמת ולא כמוני שבאו לחלוק כבוד וחלקו עימו תמונות ילדות כאלו ואחרות, הזדעזעתי ממה שאהוד אמר היום, בכלל לא ידעתי את הפרט המחריד הזה.
קשה לי לכתוב את תחושותיי הכנות, בקשר לנסיעה של חברתי הטובה, או בקשר לדברים החשובים באמת, הפחדים האמיתיים שאוכלים אותי מבפנים, הפחד הזה שתקוע לי בחלק העליון של הבטן אחרי החוויה המחרידה בחמישי בלילה.
בשביל מה פתחתי בלוג אם לא בשביל לכתוב הא?
התהליך נגמר לפני חצי שנה ואני לא חזרתי לעצמי. לא משנה מה אמרתי לכולם, לא חזרתי לעצמי, בטח ובטח שלא השתפרתי בדברים מסוימים. אמרו לי שאני אמיצה, מוזר מאז שזה נגמר נהייתי רק יותר פחדנית ופרנואידית.
הכל מוזר לי, פתאום ההחלטות נהיו כבדות, פתאום הפרצופים האמיתיים התגלו.
וואו כמה שנמאס לי מהעליות והירידות המטורפות במצבי הרוח, לרגע זה חבר קרוב ולרגע אחר הכל לא ברור ורק תוהו ובוהו.
דיברתי עם החוזר בתשובה היום, מפחיד אותי שאני מרגישה קרובה אליו במחשבות, מגעיל אותי שאני קוראת לו ככה כי זה בכלל לא מה שמתאר אותו או מייחד אותו.
אני אוכלת את עצמי, חייבת ללמוד להמשיך הלאה בראש מורם ולא לפחד. לא לפחד מהם.