תמיד כשאני עצבנית אני רוצה לפוצץ ולשנות הכל.
הרופאה אמרה שאסור לי להתעצבן יותר מדי, לקחת ללב, להתרגז מדברים קטנים אבל את כל אלו כקשה לעשות כשאימי היקרה בסביבה. אני יודעת שאתחרט על כתיבת השורות הבאות ובכל זאת אני אכתוב אותן למען השפיות שלי, שהולכת ואוזלת לה משניה לשניה.
זאת לא חוכמה גדולה להאשים את הילדים שלך בכל דבר ולהפיל עליהם הכל- וואו כל כך הרבה כעס שהסתכם בשורה אחת מסתבר. אפשר לחשוב ממה זה כבר התחיל? מאיזה כאב בטן תמוה מצידי, מהערות חסרות פשר מצידך, ומכאן הכל זרם לו בטבעיות כמו תמיד.
את יודעת שאת לא גורמת לי להבריא, אני יודעת שאני חייבת לעבור דירה.
את לא תתני לי להיזרק לרחוב, ולי אין עבודה.
עכשיו אני מבינה מאיפה כל הפסימיות שלי נובעת,
פגמים גנטיים כאלו זה נדיר.
תודה לך באמת על כל חמש שניות שאת מעירה לי הערות ציניות על זה שאולי אני בהריון. אני לא סובלת אותך ואני לא אשמה שילדת את אחי בגיל 21, זה לא מעניין אותי. אני לא בהריון, את לא שפויה, יש לי מחלה קשה שבמילא מקשה עליי איזשהו תהליך שיהיה קרוב לקשר גופני נורמלי אז את עוד מעזה לנפנף בזה? מנהלת על זה דיון עם אבא שלי, אני מרגישה כאילו אני בת 4 ואת יכולה לדבר עליי בגוף שלישי מבלי שאני אבין במי מדובר, צועקת לי חזרה שאני בכלל ממציאה את המחלה הזאת וששוב זאת לא בעיה שלך אם אני בהריון, עשיתי בדיקה ולא סיפרתי לאף אחד, את מרוצה עכשיו? תתפלאי אולי אני בגיל שבו את ילדת את ילדך הראשון, אבל אני למדתי מהם אמצעי מניעה ובימינו גם משתמשים בהם. הפסקתי עם הגלולות,בגלל כל המחקרים ההם ואת יודעת מה אולי גם בגללך כי את לוחצת עליי יותר מדי. זה קל להגיד שהחיים שלי בידיים שלי, אבל אני יודעת שבסופו של דבר עם הלחץ שלך אני אתקפל ואלמד את מה שאת רוצה שאני אלמד.
ההשפעה שלך עליי שלילית, שאלת אותי אם אני רוצה לשכור חדר איפשהו, חצי בצחוק, כי עם ה1000 שקל שיש לי בבנק והעבודה הדמיונית שלי זה לא ממש אפשרי לעבור. אני מצטערת שאת מסנה לחיות את החיים שלך דרכי, אני מצטערת שקשה לך להסתגל לחיים כאן, אני גדלתי כאן מגיל מאוד צעיר אף אחד לא מכריח אותך להישאר כאן, את שניכם בעצם, רוב המשפחה במילא לא כאן. את יכולה לעזוב לקנדה כמו שתמיד רצית, כי את חושבת שאם תעקרי אותנו מכל מקום שנגיע אליו זה מה שיעזור לך לברוח מעצמך לנצח. אני לא יכולה לשלם על הטעויות שלך יותר, את פגעת בי אימא, יותר מכל אדם ומכאן ואילך פתאום לא אכפת לי מה יפגע בך, מנגנון הרגש שלי השתתק ואני לא אקפוץ בכל פעם שתגידי. נמאס לי לשמוע שכשתמותי אני אתחרט על זה, על מה אני אתחרט אמא? על חוסר ההקשבה שלך, על כמות הפעמים שהתעצבנתי והפנמתי, על זה שכשהיינו עולים חדשים אני גדלתי במרמור וכשעברתי פה את התהליך המפליא הזה, את לא חיזקת את ידיי והיית לי למכשול, לפני יומיים אמרת לי שדפקתי לעצמי את החיים? איזה חיים דפקתי לעצמי בגיל 21? למה את מערבת את החבר שלי בכל דבר? אני לא אזכיר את אבא במונולוג המטורף הזה אפילו, כי אבא זה סיפור אחר, בגילו כבר לא אמורה להיות לו ילדה בגילי, אז התקפי הכעס ברורים והעובדה שיש לי שעת עוצר באמצע שבוע, שזה מקסים, שאף פעם לא גדלתי כמו כולם ומעבר לזה שלא נולדתי פה גם הייתי צריכה לגדול עם תחושת מרמור ש"ככה זה".
אני יודעת שאת חיה בתחושת פספוס, אני לא פיספסתי שום דבר, אני לא מפחדת כמוך ממה שיגיע, אני לא מסוגלת לחיות ככה, איך כל זה התגלגל מכאב בטן פעוט? איך הכול נגרר ככה תמיד? אלה הגנים שלנו הא?
אני מתביישת להכיר אתכם להורים שלו את יודעת? את אף פעם לא תדעי, כי זה באמת יפגע בך ובטח תגידי לי לחפש לי משפחה אחרת, במילא את כולך אכולת קנאה. גם מזה אף אחד לא יודע, אני תמיד אומרת שזה בגלל שאתם שונים ואני מפחדת שהם לא יבינו אותך ואז פוצחת בנאומי המרמור שלי על קליטת העליה פה, על מה יש לדבר כשאנחנו מזמן כבר לא עולים חדשים? זה לא בגלל זה ואולי גם א' ידע אם הוא יקרא כאן, אני מתביישת בהם, בשניהם.
בחלק הזה, מהפך אני משליכה הכל החוצה ומאשימה אותם- טיפוס B אם אני לא טועה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
