לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Things I'll never say


סופרת כוכבים דרך חורים בשמיכה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

טיפוס כזה


הייתי אומרת שמדובר כבר בטקס קבוע, בדיוק ברגע בו נופלת עליי המוזה לשפוך את ליבי על המקלדת, המדיה פלייר מחליט להזכיר לי שהוא יכול להרוס הכל ולנגן שיר מרגיז.

פתאום המוזה עוזבת וחוזרת בחזרה לגרון שבו תקועות הדמעות או בחזרה לבטן שם יש שכבות על גבי שכבות, פרט לשכבות של שומן גם הרבה מועקה ובעיקר אמת שלפעמים לא מוצאת את דרכה החוצה.

היה כיף אם הייתי נהנית לחשוף הכל, סתם ככה, גם ביום יום. אבל אני חושבת שככה זה אצל אנשים חסרי ביטחן שמודים בזה, יש לנו חזות של נבלות- "האנשים החזקים", אלה שאפשר לנפנף כשלא נוח ולשים על ממתינה- כי ככה זה בסדר, הם יתגברו על זה (לא?).

כמובן שאני, פרט לבן זוגי היקר, הבן האדם הכי ציני שאני מכירה- לא תמיד כלפי חוץ, אלא בתפיסה של החיים עצמם.

אז כל משפט שיוצא לי הפה יוצר תגובה של- את רצינית?, את עצבנית? נעלבת?

ומה יהיה הלאה...

היום המוזה שורה עליי בגלל המרמור הבלתי פוסק על קבוצת האנשים שאיתם אני מבלה שעות מחיי בסופי השבוע, לא בטוחה שהייתי מכניסה אותם תחת הקטגוריה- חברים, לפחות לא את רובם.

החברים האמיתיים שיש לי, לא מתאגדים במעין חבורה, ולמען האמת בתקופה האחרונה הגעתי למסקנה שלמעשה מדובר בדבר חיובי.

השורות האחרונות קצת הרגיעו אותי- למרות שלא פרקתי יותר מדי.

כנראה פשוט קשה לי לבלות יותר מעשר שעות בבית, ולא בסביבת אנשים, מדובר בחיסרון רציני, לרצות להיות אהודה על אנשים שחוסר הערכתי אליהם על דבר מסוימים ותחושת אי הנעימות לידם גוברת עם הזמן ואיכשהו מתפוגגת באירועים חברתיים כאלה או אחרים בעיקר בכאלה שמעורב בהם אלכוהול לאחוזיו השונים בדם, ורק בגלל העובדה שאני "טיפוס של אנשים".

אם זאת לא צביעות, אז אני כנראה לא יודעת מהי.

 

נכתב על ידי Bad apple , 10/11/2007 22:20   בקטגוריות אכזבה ויחסים, אמת, שחרור קיטור, פסימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?


למרות התחושות המוזרות שעוברות בי ברגע זה, החלטתי שדווקא זה הזמן לכתוב.

להסתכל על הדף ולכתוב, או במקרה הזה להסתכל על המקלדת ופשוט להקליד. אני יודעת שזה פחות זורם ככה אבל לפעמים פשוט צריך לא?
לפעמים, אני מאבדת את עצמי.

יותר מהכל אני שונאת להראות שאני חלשה, התכונה הזאת דוחה בעיניי, אבל היא דוחה בעיניי רק שאני רואה אותה בעצמי.

אצל אחרים, להיפך,אדם הכי חזק כשהוא מראה את החולשות שלו, וככה אני מרגישה יותר קרבה אליו, או שאולי זה נותן לי תחושת עליונות. הנ"ל היא עוד עובדה שקשה לי להודות בה.

כאילו אני חושבת שעברתי את גיל 5 ויצאתי מהתקופה שבה אני מתרגשת מאנשים שלא שווים את המאמץ שלי, ובשבילם אני מתאמצת הכי הרבה. אני מרגישה שאני יכולה להוציא את זה מהם, את האהבה שלהם אליי, את התשומת לב, לפעמים את הסליחה שלהם. כמו במקרה של היום בדיוק, הפעם אני הייתי זאת שהעפתי, והוא לא היה חבר אלא ידיד ואפילו די טוב פעם. בתקופה הקרויה "התקופה שלפני". התקופה ההיא שהייתה לפני המפץ הגדול, משבר גיל ההתגברות שחוויתי בגיל 20, כן יש כאלה שמתבגרים מאוחר.

לא רציתי אף אחד לידי אז, אמרתי לעצמי שאני עושה הכל לבד, פעם ראשונה בחיי, בתקופה שהייתי צריכה אנשים וטיפול פסיכולוגי.

אני בטוחה שיש עוד טיפוסים כאלה, אנשים שלוקחים הכל ללב ולבטן ואז כשאת מגיעה לטיפול אלטרנטיבי כלשהו את מבינה שצמחי המרפא שאת לוקחת הם אלה שאמורים לדכא אצלך את הכאב שבלב בכלל, ולא הכאבים הכרוניים והפיזיים שתוקפים אותך במשך השנה האחרונה.

כשאת מרגישה צורך להתפרק, ומבינה שאפילו הדמעות לא עוזרות, כשהרופאים אומרים שזאת בעיה כזאת שתחלוף מעצמה ואת יודעת שזאת רק ההתחלה. כשאת כל כך רוצה לצאת ביום שישי, לרקוד, להתפרק ולדפוק את הראש, לאו דווקא מאלכוהול אלא מהשיגרה היומיומית ואז את מוצאת את עצמך עסוקה במי אמר מה, כמה ולמה ולא כי זה באמת חשוב אלא כי ההתעסקות השטחית שלך היא ההתחמקות העלובה מהבעיות שלך.

כשאת כל כך אוהבת, אבל מרגישה שאם לא תשחררי אז יקרה משהו רע, לא כי זה באמת ככה אלא כי זה מה שאת זוכרת ממערכות היחסים הקודמות וכי איזה ניסיון מיני עם מישהו לא ממש חשוב עשה לך את הטראומה הזאת שדפקה אותך.

זאת הפעם הראשונה שאני מודה בזה איפשהו, פרט לאנשים החשובים בחיי, שאותם אני יכולה לספור על יד אחת, לקח לי חצי שנה לעלות על זה בטיפול פסיכולוגי ואחרי זה עוד חצי שנה להודות בזה בפני עצמי.

וכן, אני הייתי הבחורה הסטראוטיפית שהאשימה את עצמה.

קטע מצחיק,, הנזק הגיע הרבה אחרי.

אני מרגישה הקלה. אני ארפא.

Forgetting  all the hurt inside you learned to hide so well

נכתב על ידי Bad apple , 12/10/2007 19:23   בקטגוריות הטרדה מינית, אמת  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הנה אני מתחילה


הנה, אולי אני מתחילה את החיים.

לפחות סוג של הגשמת עתיד, מחזיקה ידיים שהכל יסתדר באופטימיות שלא אופיינית לי בכלל.

מקווה להצליח לתמרן בין הכל. לא מאמינה שהיא טסה, או שהם מתחתנים. או בכלל..

מקיאה את כל מה שיש לי להגיד, בצעקות, עליו, או בבכי, או במשהו רק שיהיה.

זה מרגיש לי רע עכשיו.

מרגישה כאילו סתם, אין טעם לדבר לפעמים, שהעצבים מיותרים ושהתחושה הכי גרועה שיכולה להיות לאדם היא שמאוכזבים ממנו.

אני לא בסדר, אני מבינה את זה, אבל לכולנו מגיע קצת מעבר לא?

או לפחות את הבסיס.

לא, אני לא מרוצה. מצד שני, מה חדש.?..

נכתב על ידי Bad apple , 9/8/2007 14:44   בקטגוריות אמת, אני  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
כינוי:  Bad apple

בת: 38




הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , 20 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לBad apple אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Bad apple ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)