Things I'll never say

סליחה אני בתור.

היום יום שני, שזה אומר שיש לי רק עוד 48 שעות ללמוד, עוד 72 כאלו לדפוק את הראש בקיר.

כן גם את החישוב הזה כבר קשה לי לעשות, הציפייה לזה כבר לא נורמלית, אבל לא מהסוג החיובי, אין בפסיכומטרי משהו חיובי, או שאני לא מהחנונים וחובבי חידות ההיגיון שמצאו במבחן המענג הזה משהו שקוסם להם.

יום חמישי בלילה, היה לילה נוראי, אני לא ארחיב בדיבור או בכתיבה יותר נכון, ורק אציין שהחזות של הקטטה שהייתה שם הורידה לי את הלב ישר לתחתונים וטפו טפו הכל נגמר בצורה רגועה ובכלל עדיף לא לציין את זה...

שאר הסופ"ש התנהל בצורה די נחמדה, על האש בערב, ומסקנה מדהימה שהגעתי אליה אתמול- נדמה ששיר הנושא של מופע שנות ה70 באמת נכתב על החברים שלי. אוקי המשפט האחרון היה די פתטי, אבל תאמינו או לא איבדתי את הסבלנות ופיתחתי אדישות כזאת או אחרת ואני לא אמחק אותו, הא הא.

יום מרנין.