
" אני לא ישנה, סופרת כוכבים דרך חורים בשמיכה"
לילה זאת התקופה הכי אמביוולנטית אצלי, יש תקופות שבהן אני עושה כל מה שרק בא לי מבלי לחשוב על מה שהבוקר עתיד להביא איתו, על איזשהו שברון לב, נקיפות מצפון לא ברורות ויש את התקופות שבהן המחשבות הכי מפחידות תוקפות אותי בלילה.
זה משתלב נהדר עם העובדה שיש לי פחד אדיר מהחושך, משהו בסגנון המכשפה שישנה לי מתחת למיטה, פחד משתק כזה שמלווה אותי מגיל 5 בערך ומשום מה רק התעצם גם במהלך גיל ההתבגרות שאני תוהה אם סיימתי אותו.
זה נכון, כמו איזה מעבד את אני מעבדת את המחשבות כל היום ובלילה נותר לי רק לאכול את עצמי, להעלות לכתב או יותר נכון למקלדת את המחשבות הארורות האלה שלא מניחות לי לישון, לפעמים פה ושם אני גם חולקת את המחשבות האלו עם מי שצריך, לפעמים גם עם מי שלא.
על אתמול בלילה לא התחרטתי בכלל, זה היה מהלך טבעי, רק שזה הרגיש פתאום כל כך מוזר בבוקר שלא ידעתי איפה לקבור את עצמי. עוד תקופת התבגרות, התפתחות של הקשר, עם איזשהו מבחן נורא גדול שעומד בסופו. אני גם מאוד דרמטית בלילה, מסתבר.
אני מציגה את עצמי כבחורה נורא עצמאית, אחת כאת עם פה גדול שלא באמת איכפת לה מה חבר שלה עושה או לאן הוא הולך, שלא באמת איכפת לה שהחברים הכי טובים שלה נעלמים להם אחד אחד, והפעם כבר פיזית למקומות שונים בעולם ולא שאני מתלוננת חלילה,אני יודעת שמדובר במהלך טבעי לחלוטין.
התרגלתי להציג את עצמי בצורה נורא שטחית, כך שטוב לדעת שרוב האנשים במילא חושבים שמה שאני אוהבת לעשות זה לצאת למסיבות ואיפשהו בראשם החלול בזה אני מסתכמת.
איכפת לי וגם אני נפגעת, מן הסתם אנשים שמפגינים הכי הרבה ביטחון ופותחים את הפה הכי גדול הם אלו עם הערך העצמי הכי נמוך, פסיכולוגיה בגרוש קוראים לזה, מדהים עד כמה שהיא קולעת במצבים מסוימים לפעמים.
קשה לי להעביר הלאה את מה שאני מרגישה עכשיו, זה מרגיש נכון עכשיו, רק ההליכה על קצות האצבעות היא זו שלא מרגישה נכונה, זה מרגיש טוב עכשיו רק משום מה גם בעקבות ניסיון קודם של קשר ארוך שכזה רק הרבה פחות משמעותי תמיד יש משהו שמקרב את הסוף. אני יודעת שכל אחד מרגיש ככה מתישהו- פגום במידה מסוימת, מהעבר, בו זמנית מחוזק מאיזה ניסיון חיים צבור.
איבדתי את הנאיביות הזאת מזמן, למדתי על מוסר של אנשים גם מדברים שראיתי בבית ובבגידה קשה שספגתי, נורא מוזר שאני לא כועסת עד היום על ההוא המיתולוגי שעשה את זה, פשוט איבדתי סבלנות להקדיש לו חצי משפט בכתיבה כאן, אני אצטרך לעשות את זה פעם, זה יגרום לי לשחרר הרבה כעס עצור.
אני האשמה העיקרית בתחושה הזאת, אני הפסימית. תמיד הפסימית בחבורה, זו שמתעצבנת הכי מהר, עם הפיוז הכי קצר אבל זאת שסולחת הכי מהר, לפעמים גם מחוסר ברירה.
המחשבות לא מרפות, מוציאות אותי מהמיטה שוב, מקלידה בלי סוף על המסך הריק ומקווה להפיק מזה איזשהן תשובות לגביי, לגבי הצהרות שונות ותחושות שונות שאני כבר לא יכולה לשנות אצלך או אצל אחרים, מצחיק שאני כותבת כאן בצורה כזאת, פה ושם משפטים שחלקם מכוונים ישירות אליך ואני יודעת שאתה קורא כאן לפעמים למרות שזה בטח מביך אותך.
רוצה להשלים פערים..