חיים של בחור אחד

אני אמור להיות מאוד ישן עכשיו. בשעה 10 בבוקר אני צריך לקום, להתקלח, לסדר את עצמי, ולחכות מוכן ב-12 לחברה שתאסוף אותי אל ירושלים הרחוקה, שהייתה ביתי בעבר הלא רחוק, כדי להצטלם. יש איזה בחור בירושלים שעושה פרוייקט שבו הוא צילם הופעות דראג, ועכשיו הוא רוצה לצלם את האמנים (?) במצבם ה"טבעי" בסטודיו של בית הספר שלו, לאיזשהו פרוייקט. בתור נרקסיסט מושלם, אני לא רואה סיבה שלא לדפוק בוק-דוגמנות שלם, אם כבר מציעים לי בחינם, וזה כולל לחשוב מחר בבוקר על 2-3 גרדרובות מאגניבות שאיתן אני רוצה להצטלם, לסדר את השיער, לארוז קצת איפור (כי בכל זאת, אם מדגמנים אז עד הסוף), ולהיות ערוך ליום שימשך עד 7 בערב (כולל קצת חזרות עם השותף-לשעבר). 

אבל אני לא ישן. ואם אני לא ישן, ו-404 שהתחלתי לחבב לאחרונה לא פעיל, אני חש צורך עז לייצר תוכן בעצמי, ותוכן קצת פחות מתייפייף מזה שאני מפרסם מדי פעם באתר עם תפוצה ארצית. 

נכון, אני מאוד משתדל שלא לייפייף את עצמי שם, ואני לא מכחיש אף פעם שאני מזדיין כמו שפנפן על ויאגרה, אבל אני לא בטוח שזה המקום הנכון לכתוב על געגועים שלפעמים תוקפים אותי, מהסיבה הפשוטה שאני לא רוצה שהמידע הזה יגיע למושא הגעגועים. אני פשוט יכול להניח שהוא לא קורא את מה שאני כותב פה, מהסיבה הפשוטה שהחיים שלו הם בלתי-אינטרנטיים לחלוטין, ואולי גם העובדה שזה לא ממש מעניין אותו.

ההצפה הזאת, של הגעגועים, היא עם סיבה הפעם. לא עוד הצפה של זכרונות בלי טריגר נראה לעין, אלא לחלוטין אשמת היצר הסדיסטי שלי כנראה. ומעשה שהיה כך היה:

ישבתי היום עם בחור, שהתקרבנו קלות (ולא בקטע הרומנטי, או המיני, סתם חבר. חסרים לי קצת כאלה מאז שעזבתי את ירושלים) מאז שעזב את ביתו שבדרום ועבר לדור בתל אביב. יתרה מכך, הוא נפזר (נפרד-חזר) מהחבר שלו, שרק במקרה ובטעות הוא גם מקורב לחבל"ש האחרון. אז השיחה נסבה גם סביב איך אני מרגיש לגבי הפרידה (שהייתה לפני 8 חודשים, מיינד יו), וגם פרט קטן על העובדה שבדיוק כמוני, גם הוא לא טיפח מחדש את בתוליו מאז. והכי נורא, עם מישהו שאני הקדמתי כשיצאנו (מסיבה טכנית זו או אחרת, אני יצאתי עם החבל"ש לפני הבחור ההוא, והשאר היה היסטוריה, ועודנו). 

לא, לא חשבתי שהוא יושב ברגליים סגורות ומחכה לי. לא חשבתי שהוא מחכה לי בכלל (אם כי היה נחמד לדחוף לשון לפה של חבר אחד מול הפרצוף שלו כדי לראות את הפרצוף שלו, ולגלות שזה עובד כמו קסם ותוך יומיים הוא עלה מולי במסנג'ר כדי לשמוע "מה נשמע"). אבל זה עדיין כואב. הייתי אומר שהייתי רוצה עוד לילה איתו - אבל הנזק גדול על התועלת, גם במידה והייתי מצליח להשיג את מבוקשי. ואיכשהו, נראה לי שזה יהיה אפילו פחות מוצלח מהסיבוב הקודם, כי חסר פה אלמנט חשוב - מערכת יחסים.

אז עשיתי הערב את מה שהתרגלתי לעשות כל פעם שהיה לי רע בגללו - הלכתי להזדיין. היה מזעזע. היה מיותר לחלוטין לצאת מהבית. אבל עשיתי את זה בכל זאת, כי חשבתי שזה כמו מחיקון, שיגרום לי להפסיק לחשוב על זה. היה כל כך מזעזע שחשבתי על זה עוד יותר. 

היו לי כמה דייטים מאז שעברתי לפה, וכמובן ששום דבר טוב לא יצא מזה, אחרת לא הייתי פה ב-5.15 בבוקר כותב לעצמי, עם חתול על הרגליים וערימת זבלה במיטה שמדמה קיומו של גוף אנושי בחצי השני של המיטה (אבל בלי להפליץ, זה היה ונותר, כנראה, התפקיד שלי). זה השלב שאני כביכול מתחרט שכתבתי את זה, אבל כוס לי, באמת, אני אנושי ויש לי בעיות עם לקטוז!

לפחות (וזה נוראי להגיד) השותפה שלי חזרה לרווקותה אחרי בערך שלוש שנים של זוגיות, כך שיוצא שאני לא הדרעק היחיד שישן לבד. אני לפחות מדי פעם ישן מחוץ לבית אצל בחור זה או אחר. אשליה של מערכת יחסים שמתפוגגת עם בוא הבוקר, כשאני עף הביתה ואף אחד לא מכין לי ארוחת בוקר למיטה.

שוחחתי היום ארוכות עם ס', שיחה שכמותה מזמן לא הייתה לנו. אמרתי לה שאני צעד קטן לפני הסכמה גורפת לשידוכים, שזה הדבר השנוא עלי ביותר, מלבד דייטינג. היא אמרה, ובצדק, שאני לא צריך לצפות שאני אכיר מישהו באינטרנט ("אתרים מפוקפקים" - מה שפדופיל אחד יכול לעשות לאתר שלם!) או במסיבות "מפוקפקות", ושגם היא וגם חברה אחרת הכירו את הבנזוג/בעל בשידוך "על-עיוור", ושרק ככה כנראה אפשר, כי צריכים חוו"ד אישית על המשודכים בשביל שזה יעבוד. מצד שני, השידוך האחרון שהיא הציעה לי התברר כמישהו שלא בדיוק תאם לטעם שלי. או כמו שנאמר - אופי זאת המצאה של כוניפות.

מה הלאה? הלאה אין הרבה. אני אמשיך לצאת לפה ולשם, אמשיך להשתרלל עד שינחת עלי מישהו, ואנסה למצוא את הדרך לליבו של בחור מקסים, שפגשתי לפני כמה שנים בחו"ל ואנחנו נפגשים מדי פעם בתל אביב הקטנה ואומרים שאנחנו חייבים להיפגש. בפעם האחרונה שזה קרה התנשקנו בהיסטריה והצעתי לו נישואין.

ומה הלאה לגבי הבלוג הזה?

אז בעד יש את העובדה שאני יכול לאוורר פה באנונימיות יחסית (כלומר, לא מול כל עם ישראל ואמא שלי). נגד עומדת ותלויה העובדה שהמקום הזה רחוק מלהיות מעוצב לפי טעמי, ומלא בסחל'ה של ילדות בנות 12 שחושבות שזה מגניב לכתוב על טוקיו הוטל או כל דבר אחר שילדות בנות 12 מתעסקות איתו (פוסטינור?). מצד שני, למי יש כוח להתחיל לנהל עכשיו וורדפרס, ועוד לכתוב שם דברים תחת השם שלי (כי וורדפרס זה עסק רציני)?

אני מניח שלאלוהים הפתרונים. בינתיים אני פה, עד שיהיה לי כוח לעשות משהו אחר. ובינינו, זה לא יקרה בקרוב.

רות-סוף-תל אביב,

גזר.