לעיתים נדמה שהכל מסביבנו רע. שחור משחור. חדרי החקירות צרים מלהכיל את רהמ"ש, שר האוצר, הנשיא בכבודו ובעצמו, שר המשפטים... והרשימה עוד ארוכה, וחבל שאזהם את הדף עם שמות הנחקרים המובלים אחר כבוד לברורים.

רציתי דווקא לעסוק באנשים הקטנים. מהרחוב. ברועי קליין ז"ל שמת במלחמה האחרונה אחרי שהגן על פקודיו בחרוף נפש. על סרן תומר בוהדנה ז"ל שנפצע, פונה וסימן את "וי" הניצחון. על סגן עמיחי מרחביה ז"ל שלאחר מותו התגלה כארץ ישראל היה והטובה. ועוד רבים וטובים שהתקשורת גילתה בנסיבות כ'כ מצערות.

המתים, לא רק של המלחמה האחרונה, אלא גם קורבנות הטרור ושאר מערכות שגבו מאיתנו מחיר כבד, משאירים אחריהם חלל כבד עבור המשפחות ועבור החברה שלנו בכללותה.

וכאן מגיע המסר שבעצם הוא השורה התחתונה של הפוסט הזה:

החברה שלנו מלאה באנשים טובים, אנשים שמוכנים לעלות לצפון עם הקיטבג ישר עם קבלת הצו-8, אנשים שמוכנים לאסוף כסף עבור נזקקים, לחזור מטיול בחו'ל כי יש מתיחות גואה בגבולות. האנשים האלה הם אנחנו. את, אתה, כולנו.

אולי ההנהגה חלולה ונבובה, אבל אני מאמין שחוסנה של החברה הוא שיכריע את העתיד של העם הזה, ולא חוסנו של הנואם מעל דוכן הנואמים בכנסת.

טובי בנינו הלכו. אבל שאר הטובים שביננו, מלח הארץ עוד עתידים לבנות אותה, להנחיל ערכים שישאירו את החברה הזו שפויה ועם 'הראש מעל המים'. זה תלוי רק בנו. ינצח מי שיאמין.

האנשים הגדולים הם האנשים הקטנים, שעלינו לדעת להכיר בגדולתם גם לפני שחס וחלילה יעלו גם הם למרום.

האנשים הגדולים הם האנשים הקטנים, שעושים את מלאכת בניית החברה בצִנעה ובעבודת נמלים מסורה.

נטלוני מלאכים

מלאך נקש על חלוני

באתי לקחתיך

לעולם שכולו טוב

מלאך נקש על סף דרכי

נשק על שפתיי

נשיקת סם

רטוב

אך בטרם מותי

נטלוני אליך

אמא מלאה רוך וטוב

ואליך מתוקתי

אותך נישקתי

טרם לכתי

לעולם שכולו טוב