- "ממתי את ישנה כל כך הרבה?" שגיא אמר בגיחוך בשניה הראשונה שפקחתי את עיני וראיתי אותו מולי.

- "מאז שאני ישנה לבד ואין מי שיעיר אותי בבוקר ויתחיל לשאול שאלות" אמרתי במהירות עם חיוך על פניי.

מיד כמתקפת הגנה הוא דחף את אחת האצבעות שלו הישר אל הטבור החשוף שלי.

- "אח, שגיא!" התבכיינתי.

- "הבאת את זה על עצמך" שגיא חייך.

- "למה אלוהים.. למה אתה כזה עירני בבוקר.." מלמלתי ופיהקתי.

- "יאללה, קומי ונצא" הוא קם מהמיטה והכריז.

- "קומי ונצא?" גיחכתי "שום דבר לא יקים אותי מהמיטה הזו בשעה הקרובה!" החלטתי.

- "שום דבר?" שגיא הביט בי במבט כזה שאומר 'תתחילי לרוץ'.

תוך 10 שניות כבר מצאתי את עצמי מורמת אל על בדרך למקלחת.

- "ש-גיא!" צרחתי וצחקקתי בו זמנית ושגיא כבר עשה את דרכו החוצה כאילו אין לו על הכתף 52 ק"ג.

- "התעוררת" אמא חייכה אלי מלמטה מצחקקת לאור ההצגה שהעלנו לכבודה.

- "ככה את נותנת לו להתעלל בבת שלך?" שאלתי אותה בגיחוך ועוד לפני שהיא הספיקה לענות שגיא סגר את דלת המקלחת

והוריד אותי סופסוף.

- "דפוק!" נתתי לו מכה הישר אל החזה, הוא רק עמד שם וצחקק לו.

- "אז יאללה מתקלחים?" הוא הרים גבות.

- "ביחד?" היססתי כאילו לא עשינו את זה כבר מליון ושלוש פעמים.

- "טוב.. אם את לא רוצה.." שגיא אמר בקול כזה והתחיל להסתובב אחורה מעט כאילו הוא יודע שבעוד רגע אני אגיד 'צחקתי, נו בוא'.

אז נתתי לו להמשיך עם הקטע שלו ועמדתי, מחכה עם חיוך על הפנים.

הוא כבר פתח את הדלת ואז הסתובב ואמר "נו?"

- "בוא" צחקקתי ונישקתי אותו. איזה כיף לחזור להרגשה של פעם.

נכנסנו למקלחת ביחד, כמה זמן לא ראינו אחד את השניה ככה, עירומים לגמרי, אילו געגועים לגוף שלו.. זה משהו שאפשר להבין רק אחרי

שאין לך את זה למשך זמן ממושך ורב כל כך, טוב אולי גם אתמול עשינו קצת שטויות אבל אתמול זה היה בחושך.

בהתחלה הוא השפריץ עלי מים ממש כמו ילד קטן, אז התחלתי להרביץ לו שוב כי המים נכנסו לי לעיניים וזה הכי מציק שיש, לאחר מכן

הוא נהיה רציני יותר (בינינו, אם שגיא יכול להיות רציני בכלל.. סתם אני צוחקת) ונשען על הקיר בזמן שהוא מחבק אותי אליו ונותן למים לזרום.

התנשקנו קצת, דיברנו על הרבה דברים ולפתע התחיל האקט המיני בינינו, התחלתי ללטף אותו ולנשק אותו הרבה, נצמדתי אליו כמו דבק,

אפילו הסטתי את מבטי למטה(!) אבל משום מה.. זה עדיין לא קרה, אפילו אתמול.. זה כאילו שהוא פשוט לא רוצה, מה? הוא מפחד ממשהו?

לבסוף, כלום לא קרה חוץ מקצת שמפו ומרכך ויצאנו החוצה אל החדר שלי להתלבש.

אמא שלי קראה לנו לארוחת בוקר ואז עלינו לחדר בחזרה.

הוא ישב על הרצפה, נשען עם גבו על המיטה ומדפדף במגזין שהיה לי זרוק בחדר, אני ישבתי על המיטה עוד מסרקת את השיער הרטוב שלי.

- "מה אתה קורא?" שאלתי והתמקדתי בעורף הזה שאני רואה מולי.

- "סתם מסתכל על תמונות" הוא גיחך.

אספתי את שיערי והתקדמתי לעורף הזה, התיישבתי בצורה כזו שרגליי מונחות מכל צד של גופו, הוא עדיין על הרצפה ואני על המיטה,

כורכת את ידיי סביב צווארו, מביטה על התמונות שהוא מסתכל בהן, מנשקת את לחיו, הוא מגחך ומלטף את הרגל שלי.

- "התגעגעתי לרגעים כאלו איתך" מלמלתי.

הוא צחק, נבוך מעט ונשך לי את הרגל.

מפי יצאו קולות כאב קטנים והוא התרומם מהרצפה אל המיטה. נשכבתי לאחור מחכה רק לו.

הוא עמד שם לכמה רגעים, מביט בי, לא עושה משהו מיוחד, פתאום התחלתי להרגיש רע, המבט הזה לא היה המבט שציפיתי לו.

התרוממתי מעט, שותקת, החיוך על פניי נעלם לו וכעת ישבתי על המיטה מביטה למעלה אל שגיא.

- "מה? מה קורה?" שאלתי באדישות. שגיא לא ענה לי ורק התיישב לצידי, שנינו מביטים על הרצפה לא מעיזים להביט אחד בשניה.

- "אני צריך ללכת" הוא אמר.

- "מה?" הופתעתי ושאלתי אותו בגיחוך ציני.

- "כן.. אה.. נדבר?" הוא קם ממיטתי וחיפש בעיניו את המפתחות שלו.

- "שגיא, הכל טוב?" שאלתי בחיוך קטנטן, הוא נראה לחוץ על יתר המידה.

- "כן, אני פשוט.. צריך ללכת" הוא חזר על עצמו ואפילו לא חייך.

- "שגיא!" קראתי לו כשהוא התקדם אל פתח חדרי. הוא הסתובב והביט בי במבט שהתחיל להלחיץ אותי, לא אהבתי את זה, לא אהבתי

את זה בכלל, מה פתאום הוא מתנהג ככה? איך הוא יכול לשנות את מצב הרוח שלו בתוך מספר שניות? זה פשוט לא מסתדר לי.

"אתה לא הולך עכשיו" ביקשתי-ציוויתי עליו.

- "גיל, אני חייב ללכת" הוא אמר. ואו, הוא מעולם לא קורא לי גיל.

- "כרגע הסגרת את עצמך" אמרתי בעצבנות קלה.

- "מה?" הוא שאל והפרצוף הלא מבין שלו ריכך אותי מיידית.

- "תגיד לי מה קורה, אתה מכיר אותי, אני מאלה שאיכשהו מעדיפים את האמת" הסתכלתי עליו נלחם עם עצמו והרגשתי את זה, ידעתי

כבר, אז בשביל מה להמשיך ולשחק משחק אחרי שהוא נגמר?

- "גילי.." הוא התחיל לומר.

- "מתי החלטת?" שאלתי.

- "מה?" הוא המשיך בגמגומים הקטנים שלו.

- "מתי החלטת לגמור איתי?" שאלתי פתוחה לגמרי, ישיר וקצר.

- "זה לא שהחלטתי ופשו.." הוא המשיך עם הטון הנמוך וקטעתי אותו שוב.

- "בשביל מה באת בהרגשה שהכל בסדר אם שום דבר לא בסדר?" שאלתי והתחלתי להיות תוקפנית יותר.

הוא לא ענה, והמחנק בגרון מנע ממני לדבר. השתיקה הזו העבירה בי עינויים שלא מהעולם הזה, רציתי להכאיב לו בדיוק כמו שלי כאב עכשיו.

בשביל מה? בשביל מה הוא בא וגרם לי להרגיש שאנחנו ממשיכים מהנקודה שעזבתי? בשביל מה הוא אמר שהוא אוהב אותי? בשביל מה?

כדי שאחר כך הוא ילך ושום דבר לא ישאר כמו שהוא היה? טיפות של דמעות התחילו לזלוג מעיניי באיטיות, הרגשתי אותן על לחיי ולאחר מכן

נוטפות מסנטרי, הנה שגיא, האהוב שלי עומד מלפניי ומשפיל את מבטו מטה, לא מוכן להביט בי, זורק כמעט שנתיים מחייו לפח בלי שום חרטות.

- "חצי שנה זה המון זמן" הוא אמר, סתם ככה, זורק את זה לעברי, מחדיר לתוכי אלפי סכינים.

זה המשפט שלי, אני אמרתי אותו והוא סירב ואמר שאהבה יכולה להחזיק חצי שנה בנפרד, למה הוא עושה את זה?

- "תגיד שלא אמרת את זה הרגע.." אמרתי והבכי החל להשתלט עלי.

- "גילי באמת שניסיתי" הוא אמר כמו תירוץ עלוב והתקדם לעברי, מתקרב אלי.

- "אני שונאת אותך" מלמלתי בין כל הבכי שיצא ממני, בזמן שאני מניחה את כפות ידי על פניי הוא התקרב לחבק אותי.

- "לא, עזוב, עדיף שתלך.." אמרתי מתאפסת על עצמי, מנגבת את דמעותיי, מעיפה כל רטיבות קלה מפניי.

- "את לא רוצה שנדבר?" הוא שאל.

- "על מה? על איך שיצאת זבל?" שאלתי והבטתי בעיניו במבט הכי מלא שנאה שיש.

- "מה רצית שאני אעשה? שאני אשאר איתך מבלית ברירה? כדי לא לפגוע בך?" הוא הרים את קולו.

- "למה אתה חושב שאני רוצה שתשאר איתי כדי שאני לא אפגע? אתה מכיר אותי בכלל? חצי שנה ואתה משתנה לגמרי?" הרמתי את קולי גם.

"אתה שומע מה שאתה אומר לי? מה קרה לך בחצי שנה הזו? אני יודעת שאמרנו שיקרה מה שיקרה אבל בשביל מה לפגוע בי עד הסוף?

בשביל מה באת אלי? בשביל מה נישקת אותי? בשביל מה ישנת איתי?" התפרצתי.

- "גיל זה אפילו לא.." הוא ניסה להשחיל כמה מילים בין לבין, מתחיל להלחץ.

- "למה לתת לי להרגיש שאנחנו בסדר? שאנחנו בדיוק כמו פעם? למה להזכיר לי שהתגעגעת אם בעצם לא התגעגעת ורק חיכית שאני אחזור

כדי לסיים את הקשר הזה בפעם האחרונה ולתמיד? שנתיים זה כלום בשבילך?" המשכתי בהתפרצות שלי.

- "נראה לך ששנתיים זה כלום מבחינתי? נדמה לך ששיקרתי לך שאני אוהב אותך?" הוא הביט בי בעיניים הקטנות שלו מחכה שאני אענה,

ראיתי את זה, ראיתי שהוא אומר את האמת, יותר מזה.. הרגשתי, אבל מי אני כבר? מי אני בלעדיו?

- "היו הרבה דרכים לסיים את זה.." אמרתי בשקט, מנגבת דמעה חצופה שזלגה "אבל לא בדרך הזו".

חודשיים וחצי לאחר מכן.

אחרי שבועיים שאת רובם ביליתי בבית על הספה מול הטלוויזיה או בחדר בוכה, סוג של דיכאון מוכר שעצם העובדה שאתה יודע שנכנסת לדיכאון

מהסוג הזה מדכא אותך. מישהו הצליח לעקוב? בכל מקרה, באותו היום זה היה סופי, נפרדנו לאחר זמן ממושך כל כך, אינספור דמעות בוזבזו,

אני אומרת בוזבזו כי מה שהיה לי עם שגיא היה הדבר הכי טוב בכל 19 שנות חיי, אז למה לבכות על משהו טוב? אמנם הדרך שבה הכל נגמר

היתה מכוערת כי זו היתה אשליה שהכל טוב בינינו ואנחנו ביחד ולאחר יום אחד הסתבר שזו היתה הפרידה. אחרי אותו היום שגיא ואני היינו

בריבים שמעולם לא היו לי בכל הכמעט שנתיים שהיינו ביחד, מעולם לא רבנו ככה, רבנו שבוע שלם בלי סוף, בטלפון, כשנפגשנו, במסרים

שהעברנו אחד לשני דרך החברים, הודעות sms, בקיצור, כל אפשרות שהיתה בידינו. זה היה השבוע הכי נוראי בחיים שלי, בסופו של אותו

שבוע ששנינו דאגנו לספר אחד לשניה כמה אנחנו שונאים זה את זו היה את 'המפגש האחרון' ככה אני קוראת לו, שנינו החלטנו שצריך להפגש,

שוב רבנו ואיכשהו באמצע הריב שגיא סיפר לי שהוא עובר מפה, אני זוכרת את המשפט הזה, הוא אמר "לפחות עכשיו אני אהיה רחוק ממך"

ואוו כמה שזה הכאיב, הוא עבר לגור בבאר שבע כדי להתחיל ללמוד באוניברסיטה. בהמשך אותו מפגש התחבקנו ושנינו בכינו, פרקנו את כל

הרגשות מהשבוע הנוראי שהיה לנו בפעם האחרונה ונפרדנו לשלום.. בתור ידידים.

באמת שהפרידה משגיא הרסה אותי, אבל צריך להמשיך בחיים.. גם אם זה אומר בלי הבן אדם שהעביר אותם איתך במשך זמן רב שכזה,

נכון, זה מוזר פתאום לא לקבל ממנו הרבה שיחות או לא לראות אותו, הטיול גם הקל על זה איכשהו, כי התרגלתי לא לראות אותו ולא לדבר

איתו, אני מאמינה שאם לא היה טיול אז קודם כל לא היינו נפרדים ואחר כך.. אולי זה היה קשה יותר. העניין שכואב לי עד היום הוא לא הפרידה,

כמה שזה מוזר, הפרידה היא הדבר הקטן ביותר כי הפרידה אומרת שאנחנו כבר לא חולקים את אותם החיים והוא לא שלי כמו שאני לא שלו,

לאהוב? כל החיים אני יאהב אותו, אבל הכי כואב זה ששגיא השתנה, הוא אדם אחר לגמרי.. זה מה שעצוב בכל העניין, כי הוא לא השתנה לטובה.

- "סתמי" איב צעקה על יעלי.

- "מה נסגר אתכן?" צחקקתי פונה אל שתיהן במבט מופתע.

- "טיפשה זאתי" יעלי חייכה אלי מפנה את מבטה אל איב ואומרת "מציעים לך עבודה בדיוק בזמן שאת צריכה אחת, לא תקחי?"

- "זה לא שאני לא אקח את ההצעה, העבודה פשוט לא מתאימה לי, מה קשור עכשיו אני ומלצרות?" איב מלמלה.

- "טוב.. מלצרות זו עבודה קשה אבל אני נהנתי למלצר אז במסעדה של דודה שלי" אמרתי מצדיקה את יעלי.

- "כן ודודה שלך ישר העבירה אותך לבר!" איב הרימה את קולה וחייכה.

- "עכשיו אני נזכרת כמה טוב זה להיות ברמנית.." אמרתי מעלה זכרונות מהעבר, איך הייתי סוגרת ערבים ובסופי שבוע איך הייתי מכירה אנשים

שחלקם סתם שתו משהו וחלק אחר היה שתוי לגמרי. למרות שלא כל לילה אתה אוסף מהבר אנשים שיכורים.

- "כן, כן כבר שמענו על היותך ברמנית קולית ביותר, אבל למלצר?" איב המשיכה.

- "טוב אז אל תמלצרי, לקחת את העניין קשה הייתי אומרת, רק הציעו לך.. זה לא שכבר קבעו לך משמרות" גיחכתי.

- "אז זהו, שכן" איב אמרה בחיוך ומבט מושפל.

- "אבל הרגע אמרת שלא הסכמת.." מלמלתי מנסה להבין מה הולך פה.

- "כי בהתחלה התלהבתי והמנהל ממש חמוד, אבל אני לא רוצה ללכת למלצר, אמרו לי לבוא לבדוק את זה, לעבור על התפריט"

- "אז מה הבעיה?" יעלי שאלה.

- "בפעם מספר חמישים ושלוש.." איב אמרה בעוקצנות ולאחר מכן צרחה "אני פאקינג לא רוצה למלצר!"

- "טוב התחלנו לחפור על כלום" אמרתי בגיחוך.

- "כן, ממש לטחון מים" יעלי הוסיפה.

- "סתמי" איב זרקה ליעלי.

- "תפסיקי.." יעלי העירה לאיב.

- "טוב, נגיד" איב התעצבנה מעט ואז פנתה אלי "אולי תקחי את זה? גם ככה את מחפשת עבודה"

ואז מצאתי את עצמי ממלצרת במסעדת סושי ופירות ים, משהו כמו 20 דקות מהבית שלי.

תגידו מזל טוב.