התעוררתי בבוקר מוקדם מהרגיל עם חיוך מתוק על השפתיים, ~היום זה מועד הטיסה~ חשבתי לעצמי כשכל גופי רועד ומתרגש.

קמתי מהמיטה הלא נוחה מצפה לחזור ולישון סופסוף על מזרון במקום שק שינה, התחלתי לגחך רק מהמחשבה על האומץ והתעוזה

על הטיול הזה שאירגנתי לעצמי, אבל הוא הגיע לקיצו ועכשיו חוזרים בחזרה הביתה. ואוו, זה נשמע כל כך טוב.

הגעגועים לא השאירו בי כוחות להמשיך את הטיול הזה, למרות שיהיה עצוב לעזוב פה חיים במשך חצי שנה ולהפרד מהחברים שרכשתי

לעצמי מכאן, טוב שקט, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שאני חוזרת לארץ! אני כל כך מתרגשת לראות את כולם, לראות את המשפחה,

אמא בהחלט היתה חסרה, לראות את החברות שרק אם היה טלפון בשלושה חודשים האחרונים במקום שהסתובבתי בו הייתי יודעת יותר

מה קורה איתן, ובעיקר, יותר מהכל.. לראות את שגיא.

"קריאה אחרונה לעולי טיסה 510 לישראל" הקריינית של נמל התעופה אמרה וחזרה שוב ושוב באנגלית, מודיעה לכולם לעלות סופית.

הפרפרים בבטן התעוררו וגרמו לשפתיים שלי לחייך, הן שלטו בי ופשוט לא יכולתי למחוק את החיוך הזה ממני, נעמדתי בתור הקצר

והגשתי לבחור בחליפת נמל התעופה את הכרטיס שלי, הוא סימן לי לאן ללכת וחתך כשליש מהכרטיס. עברתי בדיקה ביטחונית ומעכשיו?

זה הישר אל המטוס, להתיישב, לטוס עשר שעות טיסה ולנחות בישראל.

עליתי אל המטוס היוצא מישראל והתחלתי לחפש את מקומי.

- "יאללה טוסי מפה כבר!" יעלי אמרה לי בעיניים דומעות, חיוך שאומר 'אני אתגעגע אליך' וצחקקה מעט לאחר מכן.

- "תרתי משמע" שגיא מלמל בחיוך.

שגיא, כמה שאני מתגעגעת לבן אדם הזה, בחודשים הראשונים יכולתי להשתמש בטלפון מעט ועד שהיה אפשר להשיג אותו עם השירות הצבאי שלו.

מעניין איך הוא נראה, כשעוד היתה לי כתובת קבועה במשך חודש על מנת להרוויח כסף להמשך הטיול שלי, אמא שלחה לי מכתבים מחברים ותמונות,

זה היה מקסים לראות את כולם פתאום אבל משגיא לא היה אף מכתב, לאחר שבועיים התקשרתי הביתה ושאלתי את אמא מה עם שגיא.

- "אמא, למה הוא לא שלח מכתב?" שאלתי.

- "שגיא עסוק מתוקה שלי, הוא חוזר רק פעם בחודש מהבסיס ולא הספקתי לקחת ממנו מכתב" אמא ענתה בטון מתנצל.

- "מה קורה איתו? הכל בסדר?" שאלתי וניסיתי להתעודד, להזכר בו קצת, רק לשמוע את הקול שלו היה עושה לי טוב.

- "כן, כן, הכל בסדר, הוא בא לבקר אותנו כשהוא חזר הביתה בחמישי, הוא אכל איתנו בשישי" אמא סיפרה.

אמא המשיכה בסיפורים על המשפחה והמעיטה לספר על שגיא.

בלי שום טיפת מזל הושיבו אותי במושבי השלושה שתקועים באמצע המטוס, וכדי להחמיר את המצב.. גם ישבתי במושב האמצעי.

התיישבתי במקומי, מחייכת אל השניים שיושבים מצדדי ומתפללת שאף אחד מהם לא מתכנן להרדם עלי או לדבר כל הטיסה.

- "אני אוהב אותך" שגיא אמר כשהוא מביט בי עם חיוך ועיניים גדולות ואמינות בדיוק שבוע לפני הטיסה.

- "חצי שנה זה המון זמן.." אמרתי עם דמעות בעיניים.

שגיא גיחך ואמר "אני יאהב אותך לנצח"

~איך אני זוכרת את השיחה הזו~ חשבתי לעצמי מתמקמת במקומי, מביטה על הדיילות העוברות ושבות שמנסות לארגן את כולם

לשבת במקומותיהם. השיחה הזו נערכה בדיוק שבוע לפני הטיסה, ברור מאליו שכולנו ידענו על מועד הטיסה שבועיים וחצי לפני,

שלא נדבר על הרצון שלי לנסוע ולטייל במשך חצי שנה.

הבטחנו שנשאר כל עוד אנחנו עוד אוהבים, אבל מי יכול לאהוב מרחוק? מי יכול להשאר ביחד חצי שנה אבל בנפרד? מי יכול להבטיח

הבטחה כזו עם חשיבות כל כך גדולה? מי יכול להבטיח שאהבה עצומה תשאר לעד?

מסתבר שאנחנו.

לאחר עשרים דקות התחלנו לזוז ותוך מספר דקות נוספות כבר היינו באוויר בהמראה, אני שונאת את ההמראות האלו, הן תמיד עושות לי רע.

בתחילתה של הטיסה השתעממתי, לאחר מכן הגישו את האוכל שלשם שינוי היה מעולה חוץ ממשהו בלתי מזוהה ולכן הכרזתי עליו כלא אכיל.

ואז התחיל סרט לא מוצלח וכיוון שהאייפוד שלי לא מראה סימני חיים עוד מלפני ארבעה חודשים החלטתי לרדת לרדיו של המטוס.

בהתחלה היו כמה שירים שלא בדיוק הכרתי ועם זאת היו טובים, לאחר מכן התנגן שיר שאני שונאת אז הנמכתי ולפתע התנגן השיר שאפילו

הזכיר לי יותר כמה אני מתגעגעת הביתה, 'השיר שלי ושל שגיא' תקראו לזה, וכמה שזה היה נדוש Eric Clapton - wonderful tonight.

לא האמנתי שאני באמת שומעת אותו אחרי כל כך הרבה זמן.

התחלתי לדמיין, לדמיין מה יקרה כשאני אחזור, את מי אני אראה מהחברים.. הרי אמא דאגה להזכיר לי שהם יבואו ויאספו אותי והם יבדקו אם יהיו

שינויים בקשר לטיסה וכשאני אחזור החדר שלי יחכה לי בדיוק כמו שעזבתי אותו רק אחרי סדר וניקיון שאם מחברים אחד ועוד אחד אנחנו מבינים

שעכשיו אני לא אצליח למצוא שום דבר בחדר בגלל 'הסדר' שאמא שלי החליטה לערוך בו וכמה חולצות ממש חשופות ייעלמו לי סתם פתאום מהארון

ועל לוח המודעות ליד 'אני אוהבת את שגיא המלך' (שהוא בעצמו רשם וזה בכלל לא בא ממני) יהיה רשום 'אני אוהבת את אמא' כמו כל החננות הטלוויזיוניות.

- "גילי!" דמיינתי את אמא רצה לקראתי ומוחצת אותי בחיבוק אמא מטורף ומקשטת את לחיי באודם בעזרת הנשיקות שהיא תתן לי.

חיבקתי אותה בחזרה ומהרגע שראיתי אותה החיוך לא ירד ממני. דמיינתי גם את אבא שם עם החיוך האבהי המצחיק שלו והאדישות המוכרת שלו,

גם אותו חיבקתי, יואו כמה שהתגעגעתי אליהם.

- "מתוקה שלי, איך גדלת!" אמא אמרה לי בחיוך ודמעות שזולגות על לחייה.

- "אמא לא גדלתי.." אמרתי בחיוך בעודי מגחכת על משפט הסבתות המוכר.

- "גילי'זיציה!!!" גדוד בנות בהמתיות רץ לעברי מיד אחרי הוריי ושטף אותי בחיבוקים וצחקוקים מוכרים וטובים.

ולבסוף, כמו הדובדבן שעל הקצפת שגיא היה שם, כמו שהוא הבטיח שיהיה, עומד עם החיוך המוכר והטוב שלו, החיוך הזה שברגע שאני רואה אותו אני יכולה לאבד את שיווי משקלי וכמעט ליפול. רצתי לקראתו וקפצתי עליו בחיבוק שאי אפשר להתיר, חיבוק חזק כזה רק כדי לפצות על כל אותם החודשים שלא ראיתי אותו, חיבוק חזק כדי שאוכל להרגיש את הלב שלו פועם שוב ולהריח את הריח המוכר שיחזיר את ההרגשה של הבית, כי הבית שלך נמצא איפה שהלב שלך, ובכן, הלב שלי נמצא אצל שגיא. מיד לאחר מכן נישקתי אותו, אחרי כל כך הרבה זמן בנפרד, זה הרגיש כמו גיהנום, הקטע הכי קשה בטיול שכזה הוא המרחק העצום מהאהבה שלך, שזה לא מסתכם רק בבן זוג אלא בכל המקורבים שלך ובכל החשובים לך, רק אם הם יכלו לבוא איתי. בשביל לקחת קצת אוויר הפסקתי את הנשיקה והתנתקתי ממנו לרגע, אבל רק לרגע, הבטתי בעיניים המחייכות שלו וחייכתי אליו תוך כדי השפעה ממנו, מהרגע הזה שחיכיתי לו וחלמתי עליו כל כך הרבה זמן, לא בזבזתי זמן ונישקתי אותו שוב כי כל כך התגעגעתי לשפתיים האלו ולקרבה הזו עם שגיא. הרגשתי את השפתיים שלו מנשקות את שלי בעדינות, איך הוא נותן נשיקות קטנטנות כאלה על השפתיים לפני שהוא מתנתק לגמרי מהשפתיים שלי ואז אני מסתכלת למטה ורואה את החיוך שלו, הכל אני זוכרת בו, לא שכחתי דבר, כולל את החיוך המורגש הזה כשאני מנשקת לו את הצוואר ואת הגיחוך שלו כשאני מספרת לו משהו שעצבן אותי למרות שזה משהו סתמי.

התעוררתי מעגלת האוכל שהתקדמה למושב שלי.

כנראה שנרדמתי בין כל הנשיקות שדמיינתי עם שגיא, תודה לאל שזו טיסת לילה כי להעביר כל כך הרבה שעות במצב ער? זה נוראי בתוך מטוס.

~עוד שעה אנחנו נוחתים~ חשבתי לעצמי כשהבטתי בלוח הזמנים שבקדמת המושבים, טלוויזיה קטנטנה כזו. זה היה נראה פתאום כל כך מוזר,

עוד שעה? הכל מסתכם בשישים דקות? הפעם לא היה לי חשק לאכול, לא הייתי רעבה, רק חיכיתי שרגלי תדרוך בנמל התעופה של ישראל

ואני אראה את כל המשפחה, את כל החברים ואת שגיא. נו כבר, תטוס מהר יותר!

לפתע, חצי שעה לפני נחיתה הורו לנו לחגור חגורת בטיחות. זהו, זה מתחיל.

המטוס התחיל להוריד גובה והלחץ לא איחר לבוא, וכעבור פחות מחצי שעה מצאתי את עצמי יושבת במטוס עם חיוך מאוזן לאוזן בזמן נחיתה כאשר

כל הישראלים שנמצאים במטוס מוחאים כפיים. חזרתי לישראל.

מעכשיו והלאה הכל היה אמור לקחת משהו כמו חמש עשרה דקות, רבע שעה זה כלום נכון? אבל כל דקה הפכה לעשר דקות, זה היה נוראי,

הרגשתי שהזמן לא זז, כולם מחכים בתור להציג את הדרכון הישראלי שלהם אבל רק התור שלי לא זז, כולם מוצאים את המזוודות שלהם ורק אני

לא מצליחה למצוא את שלי, הכל היה פשוט איטי ומעיק. לפי השעון? זה לקח עשרים דקות, לפי ההרגשה? עברו שעתיים.

לאחר שמצאתי את המזוודה שלי הורדתי אותה למטה וסחבתי אותה הישר אל היציאה, לראות את כולם, עכשיו, זה קורה! זה באמת קורה!

התחלתי להתרגש, הפרפרים שהתעוררו כשעליתי על המטוס נרדמו איתי בטיסה ועכשיו הם התעוררו מחדש.

התקדמתי לעבר היציאה וראיתי את כל האנשים שיוצאים החוצה עם המזוודות שלהם ונעלמים מאחורי הדלת, התחלתי להגביר את צעדיי,

החיוך התנחל על שפתיי ופשוט לא עזב לרגע, כל כך ציפיתי לראות אותם מחייכים אלי, מחבקים אותי, כל כך רציתי כבר!

עוד צעד ועוד אחד ועכשיו זה נראה כאילו המסדרון הזה לא נגמר.

וזהו, הנה, יצאתי החוצה ומסביב המוני משפחות וחברים שרק מחכים לאהובים שלהם שיצאו החוצה, כמה אנשים בחליפות עם דפים לבנים

שממתינים לאדם מסוים ולכן שמו של האדם רשום על הדפים, מסביב כולם מחוייכים ממשיכים להמתין. עם העיניים חיפשתי במהירות את כולם,

~איפה אמא? איפה כולם?~ חשבתי לעצמי כשלא הצלחתי להבחין באף אחד אבל אז, בדיוק כמו שדמיינתי איזה עדר של בנות בהמתיות רץ

לקראתי כשעוד לא עברתי את קו היציאה וצעק "גילי'זיציה!!!" והפתיע אותי עם שני בלונים צבעוניים וזר פרחים.

שלושת הבנות הכי מדהימות ביקום הזה, העדר חיבק אותי ונתן לי את אהבה וחום שלא נתנו לי כבר שישה חודשים. המשכנו ללכת להתחלה שם

אמא שלי עמדה עם חיוך, כבר בוכה, אפילו לא חיכתה כדי לחבק אותי ומיד היא קראה לי "גילי! מתוקה שלי!" היא התקדמה וחיבקה אותי בעוד שלושת

הבהמות כבר סוחבות לי את המזוודות רק כדי לחפש בגדים חדשים ומתנות. אמא התחילה לנשק אותי ולהשאיר עלי כתמי אודם, בדיוק כמו

שחשבתי שיקרה, אני מכירה אותה כל כך טוב שזה אפילו קצת מצחיק. אבא עמד ממש מאחוריה עם אותו חיוך אבהי מצחיק ואדיש במיוחד, לא

כל כך דומיננטי כמו הבהמות שלי, חיבקתי אותו והוא נישק את ראשי ושאל 'איך עברה הטיסה?' הסברתי לו שהיה מקום לא טוב אבל ישנתי מרבית

הטיסה. הוא מלמל קללה קטנה על סידור המטוס וכולם התעלמו עם ציחקוק קל.

- "תראה כמה שהיא גדלה!" אמא אמרה לאבא שלי כשהיא עוד בוכה מהתרגשות וגעגועים שהתפרצו בזה הרגע.

- "אמא.. לא גדלתי" גיחכתי.

ואז זה קרה.

- "אמא.." התחלתי לומר והבטתי ימינה ושמאלה, מחפשת אותו עם העיניים "איפה שגיא?"

- "אה.." אמא שלי התחילה לקלוט באותה השניה ששאלתי אותה "אני ממש לא יודעת, הוא היה אמור להיות כאן כבר" היא אמרה והחלה להסתכל

לשני הצדדים ולחפש אותו איתי.

- "מה זאת אומרת היה אמור להיות כאן? הוא לא הגיע?" שאלתי בלחץ. הלב שלי התחיל לדפוק מהר יותר.

- "אולי הוא מתעכב" אמא שלי ניסתה להסביר מה יכול היה לקרות לו.

- "הוא לא מתעכב" קבעתי "אבל אני אדבר איתו כבר" אמרתי בחיוך כדי להרגיע את אמא וחיבקתי אותה שוב.

הכל הלך לפי הציפיות שלי חוץ ממנו, שגיא לא הגיע.

איפה הדובדבן שעל הקצפת שלי?