- "אז תעני כבר יא מטומטמת!" איב העירה אותי מההלם שהכנסתי את עצמי אליו בצעקה מקפיצה כזו.

הייתי בהלם, זה כל כך מוזר, ואפילו זה שהייתי בהלם הפתיע אותי והכניס אותי להלם נוסף. לטימטום אין סוף הא?

נשימה אחת עמוקה ו..

- "הלו?" עניתי לו.

- "גילי..?" הוא שאל בקול מהסס.

אמא.

אני חושבת שבכל הגוף שלי התחילו עיקצוצים באותה השנייה ששמעתי אותו אומר את השם שלי, התחשק לי לקפוץ מבניין

ואני אפילו לא יודעת למה דווקא לקפוץ, הקול הזה שלא שמעתי כבר חצי שנה העביר בי התרגשות משונה.

פתאום הייתי בת 14 שוב, לא ידעתי מה לומר גם אם זה יהיה הדבר הכי מטומטם- לא ידעתי מה להגיד לו, לא ידעתי איך

לתפקד.. הבן אדם הזה פשוט הפך להיות אחראי על כל המערכות בגוף שלי ובלעדיו אני לא מתפקדת, זה לא נורמלי.

איך לעזאזל העברתי טיול ארוך שכזה בלעדיו?

- "היי.." לחשתי-מלמלתי.

הוא צחקק.

- "מה נשמע?" הוא שאל בשקט לאחר שהתעשת.

- "ואוו" נפלט לי.. "אמ, בסדר, מה איתך?" שאלתי והרגשתי מוזר, איפה ההתפרקות והגעגועים שלי? איפה הצעקות שלי? איפה הוא?! אם כבר..

- "אני בסדר.." הוא אמר וכל מילה שנאמרה בינינו היתה קבוצת היסוסים מהלכת.

- "אז מה.." התחלתי לדבר, מפסיקה את השתיקה הקצרה אחרי ה'אני בסדר' שלו, יופי שאתה בסדר, אבל איפה לעזאזל היית בשבוע האחרון?

- "אני יודע" הוא אמר בהחלטיות "אני יודע איך את מרגישה ואין לי מה להגיד חוץ מ.. סליחה" הוא המשיך עד שקטעתי אותו.

- "אתה באמת חושב שאתה יודע?" שאלתי בנימה עוקצנית יותר.

- "לא" הוא השיב קצרות וללא תגובה ממני הוא המשיך ואמר "אני מצטער".

- "איפה היית?" ישר שאלתי. "מילא בשדה התעופה, זה לא משנה, אבל עבר פאקינג שבוע שגיא!" מעכשיו לא היה לי אכפת שלא דיברתי איתו,

לא היה לי משנה מה הוא חושב, פשוט רציתי לזרוק עליו הכל. כל ההתרגשות נעלמה בין רגע שזה מדהים, רציתי רק לראות אותו עכשיו.

- "אני רוצה לראות אותך" הוא אמר. טלפתיה משהו..

- "אני עם איב" אמרתי ונזכרתי בה לפתע, הפניתי את מבטי שמאלה וראיתי אותה מקשיבה לי כמו שהיא מעולם לא הקשיבה לכלום.

- "לא את לא" היא קבעה בחיוך, לקחה את חפציה מהר והלכה לכיוון היציאה מביתי.

- "איב!" קראתי לה בנימה מאוכזבת וגם מופתעת "אל תלכי!" ביקשתי-דרשתי.

- "ביי!" היא הפריחה לעברי שתי נשיקות ויצאה מדלת ביתי.

- "את לא רוצה לראות אותי?" שגיא שאל בקול שהזכיר לי למה הייתי נכנעת כל כך מהר לבקשות שלו.

- "ברור שאני רוצה" אמרתי חסרת התלהבות, יותר לכיוון הפגוע והשבור.

- "אז אני מגיע" הוא הודיע וחיכה לתשובה ממני, יותר הסכמה.

- "אה עכשיו אתה יכול?" עקצתי. הייתי חייבת, זה כבר לא היה בשליטתי.

- "ביי גילי" הוא רגיל אלי, הוא יודע שזה מגיע לו.

מכאן והלאה הכל היה תוהו ובוהו עבורי, זה היה נראה כאילו שום דבר לא נשאר במקומו וכל הדברים בבית שלי התבלגנו מעצמם רק כדי לעצבן אותי.

בריצה הגעתי לחדר שלי והתחלתי בפעולות 'הפגישה הראשונה' שזה הדבר הכי מגוחך שעשיתי לאחרונה.

חשבתי על בגדים, השעה מאוחרת ולא נצא לאנשהו אז אני לא יכולה להתלבש 'פאנסי' ואני גם לא יכולה להתלבש בפיג'מה שאני באמת ישנה

איתה כי אני לא יכולה להראות כל כך רע.. לבסוף לבשתי גופייה אפורה-בהירה ומכנס ארוך כי בכל זאת קריר בחוץ אבל בבית נעים, מכנס פיג'מתי

חמוד שהגיע עם חולצה ועליה דובון. אבל אני לא אלבש את החולצה נו..

את האיפור לא חידשתי, בושם בהחלט היה בו שימוש ולבסוף שיער אסוף שהחלטתי לפזר. I'm ready.

אם עכשיו הוא יגרום לי לחכות לו אני אהרוג אותו.

הלכתי למטבח כדי להעביר את הזמן בלטחון משהו שרק יגרום לי להשמין, התחלתי ללעוס בייגלה בקצב עד שהעדפתי לקחת מסטיק ולהפטר מכמה

גרמים מיותרים. חיכיתי כל כך שהוא יגיע כבר, רציתי לראות אותו, את הפנים היפות שלו, לראות אם הוא ישתנה, לראות מה קורה איתו, להרגיש אותו

שוב, לבדוק אם ההרגשה היא אותה הרגשה כשאני אגע בו, רציתי לשמוע את הקול שלו מקרוב שוב, לראות את העיניים שלו מביטות בי שוב וגורמות

לי להכנס לעולם אחר של מישהי מאוהבת, רציתי להריח אותו שוב ולהזכר בכל הרגעים שהיו לנו לפני שעזבתי - רציתי לדעת שהכל נשאר אותו הדבר.

הטלפון הסלולרי שלי צלצל, הרמתי אותו מהשולחן וראיתי שהתקבלה 'הודעה חדשה' משגיא.

"אני בחוץ" זה מה שהוא שלח, טוב לא ציפיתי למשהו אחר ובכל זאת.. ההורים שלי ישנים כבר ממזמן ומישהו צריך להכניס אותו הביתה.

(למרות שלתת לו לקפוא מהקור של הלילה זה גם רעיון טוב.)

נעלתי את נעלי הבית שלי, לקחתי את המפתחות מהקופסה ליד הדלת ויצאתי החוצה. הרגשתי כאילו זו צעדת המוות משום מה, עד שהגעתי לשער

של הבית הבטן שלי הספיקה להתהפך לפחות ארבעים פעם, והשער לא כזה רחוק. התקדמתי אל השער וכבר ראיתי אותו עומד שם. אלוהים, ממתי

הברכיים שלי רועדות ככה כשאני רואה אותו? אני מרגישה כאילו הקשר שלנו בדיוק התחיל. ככל שהתקרבתי היה נדמה שהחושך נעלם והתחלתי

לראות את הפרצוף שלו.

אוקי, הוא השתנה.

הוא נראה כל כך בוגר יותר, ועכשיו הוא הניח לשיער לגדול במקום להמשיך בגלח שהצבא נתן לו במתנה, הוא התחיל לגדל זקנקן חמוד וסקסי,

למה הוא נראה כל כך טוב דווקא מתי שאני כועסת עליו? זו פשוט התעללות שאני לא מסכימה לה.

הוא חייך אלי, מחכה מאחורי השער בזמן שאני מכניסה את המפתח ואומרת לו "היי" עם איזה חיוך וקול מתוק. הוא השמיע כמה קולות מופתעים

ובצדק! נשמה, לא ראית אותי חצי שנה! אני מצפה לקפיצות באוויר וצרחות של ילדה קטנה!

ציפיתי שברגע שאני אפתח את השער הוא יתקדם אלי ויחבק אותי או משהו, רציתי שהוא יעשה את זה הצעד הקשה הזה שישבור את כל הקרח

שבינינו כבר, אבל מהרגע שפתחתי את השער המבטים לא הפסיקו ואף אחד מאיתנו לא זז, הידיים שלו היו זו מול זו מוצמדות לשפתיו כאילו הוא

עכשיו נכנס להלם שאני כאן, הוא היה נראה כאילו הוא רואה רוח רפאים. צחקקתי מההבעה שלו ושיניתי את תנוחת הגוף שלי, החיוך שלו רק גדל

ונראה היה שהוא יוצא מתחושת ההלם שלו. השתיקה הזו הרגה אותי ומתחה את כל העצבים בגוף שלי.

לפתע, בלי היסוסים, בלי בקשות מיותרות, בלי לומר מילה הוא התקרב אלי במהירות, הניח את כפות ידיו על צווארי ונישק אותי- בלי הודעת מוקדמת.

לא ראיתי את זה מגיע בכלל, פתאום שכחתי איך מנשקים ונהייתי קרה, זה אמיתי? אלו השפתיים האלו שחלמתי עליהן חצי שנה שמנשקות אותי עכשיו? רק כשהתחלתי לקלוט שאני באמת נמצאת בין הידיים של שגיא ואני מנשקת את האדם שהתגעגעתי אליו כל כך נכנסתי לפעולה וחיבקתי את מותניו אסרתי על עצמי לשחרר אותו, חייבת להרגיש קרובה אליו, לקחתי חלק בנשיקה הזו סופסוף ועירבתי את לשוני, זה הרגיש שהוא מרוצה מכל העניין ופשוט המשכנו להתנשק בחוץ בקור הנוראי הזה שאני כמו מטומטמת עם גופייה! אבל זה העניין, לא היה אכפת לי ממנו, רק משגיא והנשיקה המדהימה הזו שלקחה ממני כל טיפת אוויר שעוד היה בריאותיי עם כל ההתרגשות הזו, אלוהים איזו נשיקה, כנראה חצי שנה בנפרד עושה את שלה.

מיד אחרי שהתנתקתי ממנו באיטיות עוד מחכה לנשיקה הבאה הוא נתן לי את החיבוק הכי מחמם ואוהב שיש, בכל הזמן שהייתי איתו (שנה ושמונה חודשים!) לא היה לנו חיבוק כזה, באמת, הרגשתי שעכשיו נשאר בסטטוס הזה לעוד כמה שעות וזה היה כל כך נעים להיות בין הזרועות שלו שוב, פעם ראשונה מזה שבוע שאני בארץ הרגשתי בבית, נשמתי אותו, הרחתי אותו, רציתי להרגיש הכל עכשיו! וכך היה.

הוא חיזק את אחיזתו בי והתחיל למקם את ראשו בצווארי, מריח אותי, מסרב לעזוב. לפתע הוא נישק אותי פעם אחת בצוואר, נשיקה חטופה ובקושי מורגשת. לאחר מכן התנתקנו בעדינות שכזו והוא השאיר את ידיו על מותניי.

- "היי" שגיא גיחך.

חייכתי וצחקקתי מעט, נתתי לו מכה קטנה על הכתף בזמן שהוא עוד מחבק אותי- מחזיק אותי, ואמרתי "עכשיו נזכרים לבוא?"

- "מצטער" הוא הרגיש שדחקתי אותו לפינה, אחרי סערת הרגשות שעברה בינינו והנשיקה המדהימה הזו, החיבוק שעורר בי את כל חושיי ככה אני

באה לו עם העקיצה הזו? נכון, לא במקום אבל גם הנטישה הקטנה שלו לא היתה במקום.

- "ככה אתה מגן על עצמך?" שאלתי אותו במעט ציניות ומיד הוספתי חיוך, שירגע, אולי אני כועסת אבל אני לא מסוגלת לעשות לו את זה עכשיו, ולא

רק בגללו.. גם בגללי, הבן אדם שהייתי מוכנה לחזור ברגל עד לישראל כדי לראות אותו מחבק אותי ואני אתחיל לריב איתו? לעולם לא.

שגיא לא הגיב כל כך, לא אמר הרבה ננסח את זה כך, חשתי במבוכה שלו, בבושה שלו, היא היתה כל כך מורגשת אז החלפתי נושא במהירות כדי

להקל עליו ככה על ההתחלה ושאלתי "אז אתה בא להכנס? אני לא יודעת מה איתך אבל לי קר.." חייכתי אליו.

שגיא הביט בי לכמה שניות, לא הבנתי מה פשר המבט הזה ואז הוא אמר "כן, בואי" וחייך אלי בחזרה.

נכנסנו לבית, הוא חיבק אותי מאחור כל הזמן הזה, מאז שהוא נישק אותי המגע בינינו לא התנתק לרגע אחד, כאילו שאנחנו מפצים את עצמנו על

שישה חודשים בודדים (ואני מקווה שהם באמת היו בודדים גם בשבילו.)

- "התגעגעתי אליך" שגיא אמר בשקט ברגע שפתחתי את דלת הבית.

- "מה?" שאלתי וסובבתי מעט את ראשי אליו.

- "אמרתי שהתגעגעתי אליך" הוא חזר על עצמו בחיוך וגרם לי להדבק בחיוך המאוהב והדביק הזה. אוי כמה שאני אוהבת את זה.

- "שש.." הנחתי אצבע על פי, מנסה להסביר לו שההורים ישנים ושישמור על שקט.

הוא הנהן ושילב את אצבעותיו באצבעותיי, מחזיק את ידי והולך איתי-מאחורי אל חדרי.

נכנסנו פנימה ונעלתי את הדלת.

- "כמו הימים הטובים הא?" שגיא הרים את גבותיו לשנייה וגרם לי לצחוק.

עמדתי מולו, מביטה בו ועדיין מנסה להבין למה הוא לא הגיע לשדה התעופה או לא יצר קשר שבוע. זה כל כך הטריד אותי.

שגיא רכן עם ראשו אלי לנשיקה נוספת אך נרתעתי, הוא הביט בי בעיניים שואלות, סליחה אדוני שאני מפסיקה אותך פה באמצע אני פשוט מחכה

לתשובה. ואז הוא פתח בטכניקה אחרת לגמרי, הוא הרים את ידו ועם כף ידו הוא התחיל ללטף לי את הלחי ושאל "מה?"

חשבתי על זה לרגע, אני לא רוצה לדבר עכשיו על למה הוא לא בא ומה היה ומה קרה, אני פשוט רוצה להיות איתו כמו פעם.

הנחתי יד על ידו המלטפת והורדתי אותה ממני, זה בכלל גרם לו לאבד את כל הביטחון שהיה לו וגם הרתיע אותי ממני, אבל אז החזקתי את ידו

חזק יותר, לא מנתקת איתו מגע והתחלתי להסביר לו.

- "תראה, אני לא מתכוונת לדבר איתך עכשיו על מה שהיה" אמרתי במשפט אחד ולקחתי נשימה קטנה, מביטה בו מקשיב לי, מבין אותי, מחכה

שאמשיך לדבר "אני פשוט רוצה להיות איתך עכשיו.." אמרתי רצינית לגמרי, אמיתית בלי רמזים או פרשנויות מתחת למילים, פגיעה לחלוטין.

שגיא הנהן והחליט לנסות שוב, הוא רכן אלי והפעם התקרבתי אליו בעדינות ונישקתי אותו.

התיישבנו על המיטה, משחקים בכפות הידיים של אחד השנייה, מחליפים מבטים עם משמעות לא ברורה, הנחתי את כף ידי על העורף שלו וקירבתי

את פרצופו אלי, מנשקת אותו שוב, רוצה להרגיש את השפתיים הרכות שלו, שהלשונות שלנו יתחברו שוב, ההרגשה של כף ידו הגדולה על גבי היתה

בין הדברים ששוב החזירו אותי אליו, הרגשתי שייכת לו, להיות בין הידיים שלו.. איך אני זוכרת את הלילות שהתעטפתי בשמיכה משתוקקת למגע שלו.

בחודשים הממש ראשונים בטיול, כל לילה שהייתי הולכת לישון הייתי נזכרת בשירות הצבאי של שגיא, איך הוא היה חוזר כל שבועיים והיינו מתראים

ופורקים את כל הגעגועים והקושי מהשבועיים האלו ואחרי יומיים הוא היה הולך לי שוב, נעלם לשבועיים נוספים.

- "אני אוהב אותך" שגיא אמר לפתע בין הנשיקה "כל כך התגעגעתי אליך".