וזה קורה.

זה בוער

וזה טוב

כלכך טוב.

הזמן טס

ולבד

איך הכל

נאבד.

ושגרה

ששוחקת

וזה רע וקצת טוב

כי שגרה ששוחקת

לא מאלצת לחשוב.

הזיות קטנות של לילה

אם חלום או מציאות

מתרחקת ולא די לה

מרגישה איך זה למות.

אנשים קטנים בדרך

כמו פרטים

מכלל שלם.

וחושבת איך בערך

זה מרגיש

להיות קצת הם.

רצינות

ואחריות

הערכה עצמית

ונטל

כמו לחיות

כדי למות. 

לקבל את השונה

למלא את החסר

מה שטוב עכשיו נשאר פה

מה שרע כבר יסתדר.

אני מתגעגעת

לעצמי.

עכשיו שקט, לא יותר.