אולי יום אחד ימצאו אותי מתה - ואז כבר יפסיקו לשאול

היא הייתה כל כך יפה, אז עם החולצה הלבנה והצעיף הכחול.

כשהיא הניפה את שיערה החום לאחור עיניה הספק-כחולות ספק-ירוקות נצנצו עוד יותר באור השמש, ואם זה אפשרי - ואני לא מאמין שזה אפשרי - אז היא הייתה יפה יותר. אפילו יותר.

היה משהו ביזארי ביופי שלה, כשהיא הושיטה לי חיוך כחול מארטיק ענבים, וזה היה מוזר. ונפלא. נפלא באופן מוזר, ומוזר באופן כל כך נפלא.

לפעמים אני מפחד מהיופי הזה, ולא בגלל שהוא כל כך יפה. לפעמים אני מפחד לשבור אותו, להחריב אותו, להמית אותו. ולכן אני לא אומר לה את מה שאני חושב, ולכן אני כותב. אבל אני עדיין מפחד לכתוב, כי בדמעה אחת היא תשבור את ההילה הזאת, של היופי שלה. ומזה אני מפחד, כי זה יהיה באשמתי.

ואהבתי אותה,

ולא אהבתי אותה.

כי פחדתי.

פחדתי לשבור, להרוס, להמית.

היה באהבה שלי אלייה משהו עצור, אסור, מוחמץ, כי חוץ מהיופי הזה שלה - היופי האלוהי ביותר - לא היה הרבה מה לאהוב. כי היא הייתה יפה וזה היה מסנוור, ואף אחד לא ראה מעבר. גם לא אני. גם לא היא.

אבל היא הייתה יפה.

זה דיי מטומטם, אבל אחרי הכל - כאן זה המקום לפרם דברים מטומטמים עד כאב. תגובות יתקבלו בברכה.