אולי יום אחד ימצאו אותי מתה - ואז כבר יפסיקו לשאול

טל. שתי אותיות פשוטות. ט`, ל`. שתי האותיות האלה מיצגות את היופי בפשטות. מיצגות אותה.

היו לה עיניים חומות-דבשיות כאלה, חודרות. כשהייתה מביטה בך, היית מרגיש כאילו היא צוללת לתוכך ושולה בדיוק את נקודות התורפה, שואלת בדיוק על הדברים הכי כואבים.

היה לה שיער ארוך בצבע של דבש, שנפל לה על הישבן בכזאת פשטות מעצבנת שרק בא לך לבוא ולגזור לה אותו. כשהיא הייתה מניפה אותו, כולם היו נופלים לרגליה.

היה לה חיוך מתוק שתמיד צחק.

טל אף פעם לא בכתה.

החיים של טל מושלמים,

יש לה חבר מושלם ובית גדול,

יש לה חברים שאוהבים אותה.

טל אף פעם לא בכתה.

מפעם-לפעם אני מסתכלת עלייה ומחפשת משהו אחר. ברגעים של אי-שפיות, ברגעים של רצינות, ברגעים של עייפות, היא תמיד אותה הטל. תמיד אותה אחת שיש לה בית גדול וחבר מושלם. תמיד אותה אחת שאי אפשר לכעוס עלייה. תמיד אותה אחת עם השיער הארוך שהיא לא גזרה כבר מזמן. תמיד אותה הטל.
ואף פעם אני לא מוצאת שום תוכן. היא כמו בובת פלסטיק עם הגוף המושלם, זאת שתמיד מחייכת. תמיד אני חושבת שטל היא רק חיוך, רק שיער, רק עיניים. אף פעם לא סובלת, אף פעם לא כועסת. טל היא רק חיוך. חיוך מושלם כזה, של טל.