אולי יום אחד ימצאו אותי מתה - ואז כבר יפסיקו לשאול

ניסיון קטן. תגידו אם אהבתם.

צ'אד,

עברו כבר חודשיים מאז שנסעת.

לא התקשרת אפילו לא פעם אחת, וגם לא מכתב שלחת, או גלויה. סתם, כדי שאדע שאתה חי.

מישהו פעם אמר לי, שאם אני יכולה בתוך 20 דקות לשנות את דעתי בקשר למישהו, מאוהבת לשונאת וההפך, סימן שאני מאוהבת. ויודע מה, זה נכון, כי בעשר דקות האחרונות כבר נמאס לי לחכות לך, ואני מעדיפה כבר שהמטוס שלך יתרסק או שאיזה פסנתר יפול עלייך. זה בטח היה עושה לי את החיים לקלים יותר.

יודע מה?

אני כבר בכלל לא חושבת עלייך.

אולי קצת.

אבל ממש מעט.

טוב, כן.

אבל רק בלילה, כשכל האורות כבויים, וחסרה לי נשיקת הלילה-טוב שלי בכתף. וחסר לי המגע השעיר מעט של הרגל שלך ברגל שלי, כשאתה משדל אותי לחיבוק-כפיות ומשלב את הרגל שלך בשלי. וחסרים לי הקולות שאתה משמיע מתוך שינה, וכמה שזה הצחיק אותי.

אולי אני כבר יכולה להודות, שאתה זה שחסר לי.

כל כך חסר, שאתה כבר בכל מקום. אם זה ברדיו, כשמשמיעים את אחד השירים הדוחים שלך, שבעצם כבר למדתי לאהוב, או בטלוויזיה, כשאני מזפזפת לאיזה ערוץ רוסי נידח בו אני רואה, אבל לא באמת מתבוננת, איזה תחרות רוגבי שאתה כל הזמן מתאמן אלייה, או כשאני מריחה את ה"פיצה של לארי" בדרך הביתה, אותה הכי אהבת לאכול. וכל דבר מעלה בי חיוך עצוב, כי זה מזכיר לי אותך.

יותר נוח לי לשכנע את עצמי שאתה הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו, והאמת שזה עובד דיי טוב. אפילו לסקס כבר הפסקתי להתגעגע, ומזה בטח הכי תתאכזב. אבל זה לא אכפת לי. אז מה אם מציקה לי הידיעה שחוץ ממך, אף אחד לא משתין בכיוון שלי, ואז מה אם מציקה לי הידיעה שאתה יכול רק לחייך את החיוך השרמנטי שלך לכל בחורה, אפילו לפרחה הכי פוזרית בניו-יורק, והיא מיד תימס בשלולית של עונג ותדלג איתך למיטה. אני לא צריכה אותך!

את המכתב הזה לא התכוונתי לשלוח, וגם אם כן, אפילו לא נתת לי כתובת. וזה לא משנה, כי מה שתכננתי לעשות, כמו כל הדברים שאני צריכה להגיד ולא אומרת, זה להניח את העט, ושנייה לפני שהמחברת נסגרת להזליף על אותו הדף את הבושם העדין שלך, ורק אז לסגור אותה, ולתת לה לנוח בשלווה במגירה, עד הפעם הבאה.

שלך,

קייטלין.