וואו. בחיים זה לא קרה לבלוג הזה...

יותר משלושה חודשים של ריק מוחלט.

מעין שילוב של איבוד הרצון לכתוב וחוסר הזמן אחראים לכך.

אבל ליד האיבוד של הרצון, יש גם את הצורך הבלתי נשלט.

אז אני כאן...10 דק' בערך לפני הכנס ט'.

הכל מוזר, הכל עובר מהר, ולפעמים אתה מרגיש שאתה לא עושה כלום...

ואז פתאום הט'ניקים שלך מגיעים לפעולה...הט'ניקים האלה שכולם אמרו לך שאין לך טעם אפילו לטלפן אליהם.

ואז יש לך קצת הרגשה טובה על הלב, ואתה מרגיש קצת משמעותי. אבל רק קצת.

אולי נבין מה עשינו רק בסוף שנה.

אולי (בטוח) אנחנו צריכים לעשות יותר.

אולי במקום לחשוב כל הזמן, צריך פשוט לעשות.

ולא, אני לא טובה בלשמור על קשר עם אנשים מסתבר.

אני יכולה להאשים את עופר, אבל האמת היא שאני צריכה להאשים את עצמי.

אז אני רוצה להתנצל, בפני כל האנשים האלה שאני כל כך אוהבת (ואתם יודעים מי אתם), ואני אשתדל יותר, אני מבטיחה.

אבל פתאום כבר כולכם בצבא, או בשנות שירות ומכינות, ואני עסוקה, ואתם לא נמצאים, והזמן חולף לנו מבלי שנרגיש.

אבל יש עוד סיכוי,קשרים לא נשרפים ככה סתם. נכון?

זה מרגיש כל כך טוב.

כל כך אמיתי, כל כך טבעי, כל כך פשוט.

ולמרות שזה קשה לראות אותו רק פעם בשבועיים במקרה הטוב, ולחכות כל היום לשמוע את השיר המסוים ששמתי בפלאפון במיוחד בשבילו, ולדבר יחסית קצת...

אבל זה שווה את הכל.

זה תמיד יהיה שווה את זה.

זה מצחיק איך דברים קורים ככה פתאום.

וזה כל כך כיף..(:

אני אוהבת אותך הכי בעולם.

אז אני כאן, פחות או יותר.

ואתם תמיד מוזמנים להרים טלפון (: רק לא בין 15:30-22:00...

אוהבת המון,אלה.