זה היה הרבה מעבר לשיניים היפות, מאחורי החיוך שלה היו עיניי זכוכית- גדולות וזהובות ומבריקות.
השיער שלה היה רך ודק, כסוף, ותמיד חשף את אוזנה השמאלית.
היא הייתה לבנה כמעט, חיוורת. בובת פורצלן, כל כך שבירה ותמיד פחדתי שיום אחד לא אוכל לחבר אותה מחדש.
הכרתי אותה בגיל שתיים-עשרה, היא לא הייתה יפה.
אף מחודד ושפתיים דקות, ורודות ומשורטטות בקווים ישרים, חדים. סנטר תקיף ועצמות לחיים גבוהות.
נגעתי בידה והיא הרימה את עינייה אליי, הופתעתי לגלות כמה חמה היא הייתה, בובת הפורצלן שלי, כולה קרח ועיניי זכוכית ולא יכולתי לגעת בה מבלי להכוות.
עברתי לידה במסדרונות חודשים, היא תמיד נופפה לשלום והמילים גוועו על שפתיי. היא תמיד הייתה רחוקה כל כך ממני.
בתחילת השנה השנייה שלנו היא נכנסה לכיתה והניחה את תיקה על אחד הכסאות, אולי הרשתי לעצמי לקוות מעט.
הפעם הראשונה שדיברתי איתה הייתה שבוע אחרי תחילת הלימודים ונוכחתי לדעת שהקול שלה היה מעט ילדותי.
זה לא השתנה עם השנים.
השנה עברה, כמו חמקה מבין אצבעותיי. בובת הפורצלן שלי הייתה כל מה שלא חשבתי שהיא.
היא אולי לא דיברה הרבה, אבל תמיד היה לה מה לומר. היא חייכה המון, וזה תמיד גרם ללב שלי לשקוע.
בפעם הראשונה ששמעתי אותה צוחקת התנפצו כל המחשבות שלי עליה, בובת הפורצלן שלי האירה את החדר ומשהו בצחוק שלה היה כל כך אמיתי וחם.
בסוף השנה השנייה שלנו כבר היינו, בובת הפורצלן שלי ואני, קרובים מספיק, חברים טובים.
ביום ההולדת השלושה עשר שלה קניתי לה חפיסת שוקולד, בובת הפורצלן שלי הייתה ילדותית ואהבתי את זה.
היא חיבקה אותי באצבעות דביקות מסוכר ואני נשקתי למצחה.
היא הייתה ציירת מעולה, בובת הפורצלן שלי, אחזה בעפרון בעדינות שכזאת בין אצבעות הפורצלן שלה, נזהרת תמיד שלא לקמט או ללכלך את הדף, לא למתוח קו חזק מידי.
בפעם הראשונה שגיליתי שגם לה היו שברי חלומות ושדים מתחת למיטה הייתה ביום הולדתה החמישה עשר.
היא תמיד הייתה תמימה כל כך, בובת הפורצלן שלי, ולא יכולתי להאמין שהיא מחזיקה כאב כזה מאחורי עיניי הזכוכית שלה. רציתי להאמין שיש לה קופסא עם זכרונות קסומים ובלרינה מרקדת על קפיץ שלא מחליד.
הפעם הראשונה שראיתי אותה נשברת הייתה כמה חודשים אחר כך.
דמעות זלגו מעיניי הזכוכית שלה ולפתע הן קיבלו עומק, וכל כך רציתי לאחוז בה ולהדביק את השברים.
ביום ההולדת השישה עשר שלה עמדנו תחת מנורת רחוב סדוקה ואני סקרתי אותה במבטי.
היא גדלה, בובת הפורצלן שלי, גבהה וקיבלה צורה. אבל היא הייתה רזה נורא, שבירה.
היא החלה להתאפר באותה שנה, צבע שחור מסגר את עיניי הזהב שלה וצבע ורוד עיטר את לחייה והיא הייתה עדינה מתמיד.
בגיל שבע-עשרה חייכה בובת הפורצלן שלי חיוכים שבורים והצחוק שלה כבר לא מילא את האוויר רסיסים של אור,
ואני אחזתי בה חזק ככל שיכולתי- שלא תשבר, בטח לא בין זרועותיי המגוננות.
היא נולדה בינואר, בובת הפורצלן שלי, לצליליה הצורמים של הרוח השורקת.
כשפתיתי שלג קישטו את האדמה בלבן, היא הייתה עוטפת אותי בצעיפים ודוחפת אותי מבעד למפתן הדלת.
היא הייתה סקרנית, בובת הפורצלן שלי. משהו ילדותי ולא מתקבל לגמרי על הדעת; הרפתקני וחסר פחד.
דאגתי לה, בכל זאת, אבל היא הייתה חמה ורכה ואנושית מספיק, אז הנחתי שזה בסדר לצאת מגבולות המסגרת.
בפעם הראשונה שנשקתי לה הגשם התדפק על החלונות, ואצבעותיי רעדו מפחד. רציתי אותה, את בובת הפורצלן שלי, רק לעצמי. אז נישקתי אותה, את בובת הפורצלן היפה. זה היה דיי מביך וקצת נאיבי, אבל היא הייתה- סוף כל סוף, שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
