בחור צעיר נהיה חולה

אני יודע שאמרתי שאני לא אכתוב דבר היום, אבל לא עמדתי בפיתוי, אולי זה מוטיבציה של מתחילים שתדעך מן הסתם בעוד כמה ימים...

יש לי פשוט משהו חשוב מאין כמוהו להגיד. כי פשוט כל פעם שמקרינים בטלוויזיה תוכנית ובה מארחים כל מיני אנשים שעברו מחלות זה נראה כמו הדבר הכי מדהים לעבור. המרואיינים בתוכניות בדרך כלל מספרים איך הם התחילו לראות את העולם בצורה בוגרת יותר ואיך הם נהנים רק מהדברים הטובים בחיים ושמחים ומאושרים. אז יש לי משהו להוסיף משל עצמי - זה לא ככה! זה אוטנתי בערך כמו שרואים סלבריטאים בגיא פינס.

להיות חולה ולאבד את הבריאות הבסיסית שלך היא דבר שמדכא באופן ישיר ובלתי אמצעי. זו עובדה. פאקינג עובדה. במחלות אין גיבורים יש רק שורדים. אנשים שמצליחים לנווט את הסירה של עצמם בין נחשולים מאיימים של פחדים, חרדות וכאבים. מאחורי כל חיוך "בוגר", "משלים", "הירואי", מסתתרים שעות ארוכות, ולפעמים אף ימים ושבועות שלמים, של דיכאון, חרדה ושפלות. אנשים חולים נאלצים להתמודד עם העובדה שהם קודם כל חסרי יכולת. כשאתה לא יכול להכין לך כוס תה ואתה צריך שיסעדו אותך אתה לא מרגיש כמו "גיבור". אתה גם לא מרגיש כמו אייטם ליאיר לפיד.

מחלה זה קודם כל תהליך. והתמודדות עם המחלה היא כל מה שעובר עלייך כחלק מאותו תהליך שנכפה עליך. ישנן הרבה תפיסות אופטימיות שמצטלמות טוב כלפי חוץ ש"הכל בראש", שרק אם אנחנו, החולים, נאמין שהכל הולך להיות טוב אנחנו נתרפא והכל יהיה קטן עלינו. בקיצור, שהרוח חזקה מהחומר. אם היה לי שקל על כל פעם שהחלטתי בנפש שאני רוצה להבריא ואני חזק וגיבור ואף אחד לא יכול עליי, וחמש דקות אחר כך המצב שלי התדרדר הייתי עכשיו מכסה את המינוס שלי בבנק, ועוד נשאר עם פלוס.

יש מצבים שהם לא בראש. הם בגוף. ובסוף היום אתה מוצא את עצמך מובס ומותש. וכל שנותר לך לעשות הוא לעשות הערכת מצב ליום המחר ולצפות שאולי, אולי מחר, אחרי ארבעה חודשים ארוכים סופסוף הגוף שלך יקשיב למוח ולא הפוך...