בחור צעיר נהיה חולה

אחרי שאימצתי את כל מחשבותיי האופטימיות והחלטתי, מתוך הכרה גמורה, שהנה אני מבריא וזהו זה, זה בא שוב. היום בצהריים עוד הרגשתי טוב ויצאתי להליכה עם הכלב למטה. גררתי את שתי רגלי ואת ארבעת רגליו הקטנות הכי רחוק שיכולתי ללכת. יצאתי מתחומי השכונה והשכונה של ליד, ואפילו הלכתי יותר רחוק מחטיבת הביניים הישנה שלי. ישר אל השדה עם כל הפרחים של הטבע והאביב שכבר התחיל. הכלב נהנה מאוד וגם אני. הפרחים והחמסין הקטן שפקד אותנו עזרו לי להרגיש יותר טוב. והתיישבתי שם בין העשבים כדי להסתכל בשמיים המוזרים של היום הזה. ואני מוכן להישבע שהרגשתי ממש טוב. ממש ממש טוב. והחלטתי שאני בריא.

וכבר תיכננתי תכניות לשבוע הבא. איך אני סופסוף אחרי ארבעה חודשים יסע שוב לתל אביב ויפגוש שם את כל החברים שלי מפעם (מלפני שחליתי). אתם מבינים, הרגע שבו אתה מבין שאתה באמת חולה זה כשהחלומות שלך מתכנסים לשאיפה הפשוטה של בן 12 - להגיע לתל אביב. כן, אם קראתם נכון בראש העמוד אני בן 25. והספקתי כבר לעשות מלא דברים מעניינים ונהדרים שכל בחור צעיר (ובריא) נוהג לעשות. גרתי תקופה ארוכה בתל אביב ודאגתי להינות מכל טיפת הרפתקאה שמסתובבת לה ברחובות השוקקים של הכרך הגדול. והנה אני, בשלב שבו אני אמור להיות מספיק בוגר, לפחות באופן תיאורטי, בשביל להתמסד בחיים, לחפש כיוון, ואני חולם חלומות של ילד בן 12, לנסוע לתל אביב. כאילו 25 שנים של עשייה ונסיעה הוכתמו בדיו אדום גדול בצורת איקס ומתחילים ה-כ-ל מהתחלה.

אם זה לא היה פטתי זה היה עצוב...

בכל מקרה, שלוש שעות אחרי הטיול האביבי משהו עם הכלב, וקצת לפני "ארץ נהדרת", מצאתי את עצמי מקופל מתחת לשמיכה במצב אפס. פשוט אפס אחד גדול. וכל התיכנונים שניבנו לי בראש לגבי שבוע הבא, שהצטייר בראשי כשבוע הריפוי והגאולה, נגוזו בטרם היתה להם שהות להופיע. במקום תיכנונים ללידה חדשה של עצמי התחלתי לארגן לוח פגישות ליום ראשון. שכולל בין השאר: בדיקת דם על הבוקר (מתוכנן), ביקור במרפאה לרפואה משלימה (נכנעתי ללחץ הניו אייג' לאחר כשלון הטיפול האנטיביוטי) והדובדבן שבקצפת, לקפוץ לבקש הפנייה לרופא מומחה.

לשבוע הבא בתל אביב המיוזעת...