הסיבה שלא כתבתי בימים האחרונים הייתה שהרגשתי טוב.
כן, כן,
גם לי מגיעים שלושה ארבעה ימים של חסד מייסורים.
בדרך כלל שרגעים כאלה מגיעים, ואני מתחיל להרגיש טוב פתאום אני מתחיל לחשוב על מה אני הולך לעשות מייד כשאבריא סופית. מבלי משים אני שולף רשימה עמוסה של החלטות משמעותיות שאני מתכוון ליישם "ממחר". בין השאר: לפנות את הדירה שלי בצפון כי אין טעם להחזיק דירה כשלא גרים בה, לחזור לעבודה הישנה שלי בתל אביב, לשים דגש גדול יותרק על יחסים עם בני אדם, לא לפספס שקיעות יפות, להתחיל להתנהג כמו אדם בוגר ואחראי סופסוף, לחיות נכון, לאכול נכון ובריא, לעשות ספורט כמו בסרטים, לקנות מתנות לכל מי שאני מכיר, ועוד ועוד
הכל טוב ויפה בדמיון. מגובה כמובן בהשתפרות מסויימת של המצב הגופני עקב השימוש בתרופה החדשה שנתן לי הרופא החדש. לשם שינוי זו לא אנטיביוטיקה אלא תרופה רגילה (וללא תופעות לוואי!).
באמת שהיו לי כמה ימים של חסד. הרגשתי שהכל מאחורי. בגלל זה לא כתבתי בבלוג כלום. רוח חמימה של אופטימיות חיבקה אותי ונפלתי קורבן למיקסם השווא שלה. היום בבוקר הייתי אמור לנסוע למעלה לצפון עם רכב ולהעביר את הדירה.
אבל לגוף שלי היו תוכניות אחרות...
בוא נגיד שלמעט שעה אחת של הפוגה לפנות ערב הייתי במצב קטטוני כל היום. עם התרופה היקרה שלי. הגוף הממזרי שלי פיתח חסינות לאשליות שרופאים טורחים לנפק. מישהו בתוכי צריך להיות ריאליסט. ואם זה לא אני אז זה יהיה הגוף שלי.
לפי איך שהבנתי מהרופא הסיכוי שאני חולה באופן אובייקטיבי (כלומר פיסי) שואף לאפס. במילים אחרות הוא ניסה לומר - "הכל בראש, אתה סתם מתבכיין". וכמוהו טענו גם שלושה רופאים קודמים שלי, המאבחנים בבדיקות שעברתי ואפילו המטפלת הסינית שלי.
מהצד שלי זה נראה אחרת לגמרי. אני לא מדוכא במידה רבה יותר ממה שמישהו היה מרגיש כשחמישה חודשים ארוכים נקרעים מרצף חייו. אני לא חרד יותר מכפי שהיה כל אחד אם היה מרגיש חולה וכל הבדיקות היו יוצאות תקינות.
יחד עם זאת, אני מוכן ומזומן, ואני אפילו מכריז את זה לעולם, לקחת כל תרופה שצריך כדי להבריא. גם אם היא תרופה פסיכוטית.
אני פונה לכל העולם!
תבריאו אותי!
תנו לי את הכדורים שלכם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
