טירופו של אזרח ישראלי

הגעתי הביתה קצת באיחור. מסתבר שזה ממש לא הפריע ללילית. היא עמדה בסלון, שמלה כחולה מרהיבה, כוס יין ביד אחת, רוקדת לקול של איזו אופרה איטלקית.

נעמדתי בקצה של הסלון, מביט בשער האדום מתנופף בגלים רכים לכל עבר.

לבסוף היא הבחינה בי ושלחה לעברי חיוך מאושר, העיניים הירוקות שלה מנצנצות עד לקצה השני של החדר.

ניגשתי אליה והגשתי לה זר ורדים אדומים. תואם את צבע שערה. “יום אישה שמח" אמרתי ונתתי לה נשיקה.

“יום אישה?” שאלה בחיוך שובב "אני תמיד אישה...”.

“אבל היום אנחנו חוגגים את זה" השבתי.

“רק היום?" גבה הימנית התרומם אל על בחצי נזיפה. חשבתי שבתור סופר אני אמור להיות טוב עם מילים. והנה אני מוצא את עצמי כורה לעצמי בור עם הלשון.

“את תמיד נסיכה, היום אנחנו מנסים להזכיר לעצמנו שאתן הנשים גם בנות אדם".

“אבל אני לא בת אדם. אני מלאך זכה וטהורה. שדה מהשאול. מזכירתו של השטן וקולו של אלוהים. אני לילית" היא הסתכלה לי ישר לתוך העיניים, כאלו מנסה לקדוח לתוך ראשי.

“התחלתי את הדיאלוג הזה בזה שהזכרתי שאת אישה, לא? למה לפרט?”

ורקדנו.