בסוף אוגוסט כשהיינו בחופשה ביקרנו בגן החיות התנכי בירושלים.
כמובן ששקעתי בצילומים של חיות שרק מבקשות שאעשה להם בוק.
ברגע אחד שהיו לי ייסורי מצפון על כך שאני לא מצלם את הילדים שלי בכלל, התחלתי לצלם אותם.
אבל הם, כיאה לילדים של צלם, מזהים עדשה מכוונת ממרחק, ומתחילים לחייך.
אבל מה, חיוך מאולץ תמיד יוצא עקום.
לכן, ניסיתי לצלם את הגדול כשהוא מחייך אבל לא מאולץ.
התחמשתי בעדשת ה"צייד" שלי ( 70-200 לבנה ) וחיכיתי לרגע הנכון, וכמובן שהוא הגיע.
נרשם הצילום!
היו לו תלתלי זהב, אבל הוא כבר סבל מאד מהחום, ומהשיער בעיניים, אז נפלה ההחלטה.
להסתפר.
כדי לא לבלבל אותו חיפשתי תמונה עדכנית מהחופשה האחרונה, ומצאתי אותה! (היא ממש נשכחה ממני)
היא יצאה תמונה מדהימה, יחידה במינה, עם חיוך מדהים ובוגר, מבט מבין עניין, ועם התספורת....
מיד הדפסתי עוד עותק כדי לשים על המקרר.
עוד רובד...
ועכשיו מתחיל הדיון...
כל מה שסיפרתי עד עכשיו קורה במקביל לסיפורים בתקשורת. ילדים בני אותו הגיל של הגדול נרצחים על ידי הוריהם, ותמונותיהם מתפרסמות בעיתונים, באינטרנט וכו'. האם יש קשר בין כל התמונות האלה, האם זהו עניין מיסטי? או רק זיכרון קולקטיבי על תמונות כאלה? או שבכלל יש קוד קומפוזיציוני שהופך תמות לתמונות כאלה?
ועוד אנקדוטה אחרונה.
מי רצח את "רוז הקטנה" ושם אותה בתיק אדום? (זה קצת עקרות בית נואשות, לא?)
ובכן, הנה הציטוט שיפיל אתכם לקרשים: "אל תצטער רוני רון, זה סופו של כל בלון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
omer omer