האמת לאמיתה
מה שבאמת מסתתר מאחוריי הצעות תמימות במסנג'ר:
"אז אולי תבואי לחיפה?"- אני אשמח להפגש ואז...
"....אני אראה לך כל מיני מקומות..."- ...אני אזיין אותך...
"...ונופים חדשים..."-... עד שתבכי.
ולחשוב שאני בכלל לא אוהבת את חיפה 
. איזה נופים יש שם בכלל?! (אני יודעת שיש שם נופים. זו שאלה רטורית!). אמנם לא הייתי בחיפה הרבה פעמים (האחרונה הייתה בנובמבר כשהייתי בצו ראשון) אבל הרושם היה שזו עיר צפופה ומחניקה (אבל לא צפופה ומחניקה אך בעלת שיק כמו ת"א). אני אשאר ברחובותיה הריקים של חדרה בינתיים. 
an end has a start
ביום שלישי כאשר יצאתי מהמגן באנגלית על יחידה E וגיליתי שהיה חסר במבחן סעיף שסילביה כתבה על הלוח ולא שמתי לב אליו, ובמקרה הוא גם היה שווה 7 נקודות, היה לי רע. תכל'ס היה לי סיכוי טוב לקבל 100 עד שגיליתי שהחסרתי סעיף. אז נכנסתי למגן של יחידה F אומללה ועצבנית. גם כן, כתיבת תיאור על המחוייבות האישית שלי. מה אני כבר יכולה לכתוב על מד"א?!
אז יצאתי מהמגן השני עוד יותר אומללה. כל כך אומללה שהתחשק לי לבכות (כל שיעור כימיה העיניים שלי דמעו. קטסטרופה). בטח אתם חושבים עכשיו שאני אחת מאותן החננות הבכייניות שבוכות על ציונים. אם כן- תתביישו לכם! עוד לא הספקתם להבין שאני שיא המאגניבות? (וכידוע מאגניבים לא בוכים. אף פעם).
כל אותו יום שמרתי בפנים את כל התסכול שהיה לי מהמגנים באנגלית, ומהידיעה שסילביה בטח תכסח אותי בציוני הגשה. חשבתי על זה שפעם היה לי ממוצע שנתי של 97 בתעודה (ימי ח'-ט' העליזים) ובמחצית הקודמת זה היה רק 83. ועל זה שאני כבר לא משקיעה כמו פעם. ועל זה שאני לא מוכנה לזוגיות בשיט. ועל זה שכבר שבועיים לא הורדתי במשקל (בעזרת דיאטה בריאה כמובן 
). ועל זה שאפילו הצבא לא רוצה אותי קרבית (נתנו לי 64 הזונות. זה יעורער!!). ועל זה שאני לא חברה כזו טובה או אדם טוב באופן כללי. ועל זה שאני אפילו לא באה למד"א כמו פעם. ועל זה שפעם היו לי תוכניות מרחיקות לכת והיום קשה לי לתכנן את מחר. בקיצור כישלון.
נשבעת לכם שאף פעם לא בכיתי בגלל מבחן. אפילו לא כשקיבלתי 38 במבחן בכימיה על סטוכיומטריה (זה היה המבחן השני במחצית הקודמת). אבל כשהלכתי להליכה עם ע' המנוול והתחלנו לדבר על זה, פשוט התחלתי לילל כמו פרחה שנשבר לה העקב של הנעל. אני בטוחה שאנשים שהלכו לידנו במסלול ההליכה חשבו לעצמם "בואנ'ה, מה היא כל כך פדלאה שהיא בוכה מהליכה מהירה?!" אבל כל הרגשות המצטברים של הזמן האחרון פשוט הופיעו. אכן, אני כבר לא סתם pure evil כמו שהסינית נוהגת לומר, אני אדם רגיש.
אז הלכנו כמעט שעה כשאני בוכה, ממרמרת על כל דבר, נרגעת, ואז מתחילה שוב, כל זה תוך כדי שמירה על קצב מהיר קבוע. ע' המסכן לא רוצה ללכת איתי להליכות שוב.
בסך הכל אין לי הרבה דרישות מהחיים האלה. לסיים בגרות עם ממוצע טוב (פעם רציתי מעל 90, היום אני מנמיכה ציפיות למעל 70), להוציא פסיכומטרי טוב (כנראה שאני ניגשת באוקטובר דרך בית הספר), לעשות צבא (שירות משמעותי!), להתקבל לרפואה, לסיים בהצלחה, להתחתן, להביא ילדים (כידוע, אני מחפשת דרך להשבחת גנים אז דרוש חתן גבוה וחתיך במיוחד. מקסימום הם יצאו גמדים כעורים כמוני ואני אאשים את הגנים הרצסיביים של אבא שלהם, הרי אני עשיתי מעל ומעבר. שנים נאלצתי להיות למעלה! 
), להיות MILF פופולרית בקרב קטיני הקהילה, ולמות בכבוד לאחר 2 מתיחות פנים בלבד.
עכשיו, זה הרבה לבקש?
החלטתי לצאת לדרך חדשה בחיי המסעירים. העברתי את השירים המדכאים (אין יותר מעציב מלשמוע את סיגרוס ולדעת שהם שרים בג'יבריש שהם המציאו ולא להבין מילה. איפף), שמתי את light my fire והפכתי את עצמי לקארין טובה יותר. משופרת, מיינד יו.
ובנוסף לכל הורדתי עוד חצי קילו (שזה הופך ל-4 קילוגרמים בחודש וחצי. סוויט). אולי אני אצא מהתיכון ללא תעודת בגרות, אבל אני בהחלט אצא כוסית 
וכמובן שיש פה קישור לשיר (מעולה) של ה-editors שנושא את שם הכותרת 
(ד"א אני אהבתי יותר את האלבום הקודם)
הוקמה קבוצת תמיכה לנפגעי ליל הסדר
כיאה לגויה פוחזת ומנוכרת, שגרה בבית כשר למהדרין, בחג הפסח אני כמו חתולה מיוחמת- איפה שיש חמץ גם אני נמצאת (הערת ביניים: בשאר ימי השנה אני סתם חתולה. מיאו. גרר). השנה עושים את החג אצל הסבתא השנואה עליי (אמא של אבא), שהיא בהחלט מכשפה. הולך להיות עצוב לי נורא, שזה אומר שהולך להיות פוסט מצחיק. במקרה הכי גרוע תסמסו לי על מנת להציל אותי מהתפגרות טוטאלית ואני אתבכיין לכם דרך הפלאפון 
. לפחות השנה ס' יהיה, אז יש לי בן ברית אחד.
לשתות. בחג הזה אני פשוט הולכת לשתות. הרבה (ובגלל שבירה זה חמץ הולך להיות יין. yeah baby yeah ).
עד כאן לערב זך זה,
נשיקות (אפילו על השפתיים!),
מיסיס מפלצת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
