הקדמה- "הכימיה שבינינו מתה"
היה לי חרא של מצב רוח בבוקר המגן בכימיה, מסיבות שלא בא לי להזכר בהן. החלטתי לא לתת לזה להשפיע עליי וניתבתי את מרב מחשבותיי לזה שאני טובה בכימיה. לא עבד. התחלתי לקחת רסקיו 3 ימים לפני רק כדי להתרגל לתחושת הרוגע (זכרו ילדים, נחת זה משמין!). נשמתי כראוי, שמעתי שירים שמחים ותכננתי להציע שוחד מיני לכל מי שירצה לקחת. בפתח הכיתה שבה נבחנתי ניסיתי לקבל כמה נקודות מהמורה שלי על האפקט הדתי (היא דוסה, אני לא) והדבקתי נשיקה ליד שלי ואז למזוזה. אחת הפרחות העירה שעושים את זה הפוך. יצאתי גם פוסטמה וגם בעלת זיקה לעולם הדת בעת ובעונה אחת. באסה.
המגן היה סביר, הציון בהתאם, ויותר לא מדברים על זה 
בשעה 12 התחלנו במסענו לעבר צלמון, שזה מקום שמוקף בכפרים ערביים כך שסוזי תרגיש שייכת.
יום א'- "דווקא מדים עושים לי תחת סקסי"
לא הם לא. הם היו כל כך גדולים עלי שהיו יכולים לתפור לי מהם עוד זוג. הם היו כל כך גדולים עליי שיכולתי להכניס גם את החזה שלי לתוך המכנס (מי צריך חזיה בימינו?). הם היו כל כך גדולים עליי שהלכתי בתוכם לאיבוד ורק אחרי שעה חוליה מצאה אותי. לסיכום המדים היו גדולים ולא עשו לי שום תחת סקסי.
קיבלתי את המפקדת הכי יפה בבסיס. פשוט כוסית על! היא הייתה תערובת של בר רפאלי וורה מהישרדות. במהלך היום הראשון שמתי לב שהורידים שלה ממש בולטים (יש לי קטעים מפגרים כאלה שאני בוחנת את הורידים של אנשים, בעיקר באיזור הצוואר. אני בהחלט יודעת להעריך מבנה עצמות טוב. קינקי משהו, אבל מדליק 
) אז צייצתי לה שכדאי לה לשתות כי היא מתחילה להתייבש. בתגובה היא אמרה לי שהיא יודעת מה היא עושה. ובכן, נחשו מי באותו ערב קיבלה עירוי אחרי שהיא התייבשה? לא אני, אני חכמה בשמש (ובאופן כללי 
). זו הייתה המפקדת. in your face!
הצוות שלי המציא לנו את הסלוגן ה-"הו-כה-קרבי" צוות אחד מורעלות לעד. קופירייטריות הן כבר לא יהיו.
את היום הראשון העברנו בתיזוזים ובלמידה אודות הצבא. חוץ מזה גם קיבלנו מגב בשם נדב (יפה למפקדת לקרוא לו בשם של האקס). האוכל היה סביר והסוזי הייתה טיפשה כהרגלה. ובל נשכח את המיניות המתפרצת של ג' שעודדה אותי.
בטקס הפתיחה שלנו המפקדת העיפה לכולנו אגרוף לכתף, ובנוסף אותי עוד 5 מטר אחורה. ג'וי.
בלילה, למען המנעות מסקביאס ישנתי בתוך השק"ש שלי. כך תם לו היום הראשון.
יום ב'- "יש לי חגורה והיא תנצח"
את היום הזה התחלתי בשעה 4, אני ממש לא יודעת למה. כנראה הסקביאס הציק לי.
לאחר התארגנות יצאנו ליום השדאות *כמה מרגש*. הזדחלנו לנו על אבנים (פזצ"טא בייבי. אני מקווה שכותבים את זה ככה אחרת התפדחתי קשות 
), מרחנו את הפרצוף בבוץ (נעמיד פנים שזה מים המלח והכל יהיה בסדר!) ורצנו אחרי המפקדת על אבנים. תופתעו לשמוע שהיה חלק בריצה שאני רצתי ראשונה אחרי המפקדת. אחרי כמה דקות שמתי לב לזה, הופתעתי (ממתי אני עושה דברים כאלה כמו לרוץ?!) וחזרתי למקומי הראוי בסוף.
אחר הצהריים היה לנו שיעור נשק ראשון עם המ"מ המקסימה, שלהפתעתי לא הפסקתי להירדם בו. חפיף. הקמנו אוהלים, יצאנו למסע בעקבות המ"מ (באיזשהו שלב פשוט התחלתי להגיד "הממממ", ממש ארוך הקיצור הזה) ואז לינה באוהלים. בגלל שאנחנו מיוחדות אני, חוליה, ב', סוזי והסינית ישנו בחוץ.
משעשע למדי: בזמן השמירה אני ויעל נכנסות לאיזור של הבנים וקולטות מישהו מגודל עם הרגליים בחוץ.
אני: "תעיף את הרגליים מהר פנימה!!"
הבחור *מתקפל תוך שניה*: "כן המפקדת".
בנוסף לכל התגעגעתי לקולה שלי והצעתי אפילו למכור את אמא שלי בשביל פחית (אבל אז אני נזכרת שאני אמכור אותה בשביל כל דבר) וה' כעס עליי כי אני גונבת חיבוקים (רומניה או לא?).
היה 100מם 
והחגורה לא עזרה בכלום, המכנס כל הזמן נפל לי :(
יום ג'- "שובה של הקולה"
לאחר יום שלם של שתיית מים בטעם של פלסטיק וחול (ולא, האבקת פטל לא טישטשה את זה, היא רק גרמה לי לבחילה) הרגע הגיע. תחילה בביישנות. ליטפתי אותה כאילו היא הייתה בתולה טהורה שבסיס שלם לא עבר עליה כבר. העברתי את האצבע על החריץ שלה, חפנתי אותה, ואז בפראות ובבת אחת החדרתי לתוכה 4 שקלים ולחצתי על הכפתור של הקולה. כן! כן! כן!!!!!!! רגע האיחוד שלי עם מכונת המשקאות בבסיס היה מרגש יותר ממריטת השפם הראשונה של ילדה גרוזינית בת 7. היה שם דם, יזע, ודמעות. היסטריה והיסטוריה רבותיי.
אחרי שהתאוששתי קלטתי שאני לא אספיק להתקלח אז פתחתי ביחד עם ה' תחנת שטיפת מגבונים. הייתי בטוחה שתפסתי אחלה צבע ביום שדאות עד שקלטתי שזה סך הכל היה שכבה של חול. איפף.
התחנה הבאה ביומנו הייתה תורנות מטבח. תחילה הובלתי לחדר הסירים של האוכל. -"יאללה כנסו לזה ותתחילו לקרצף" -"מה, זה אמבטיה?". הסיר היה כל כך גדול שאם הייתי נכנסת אליו לא הייתי יוצאת. חור שחור מלא בשאריות של נקניקיות ברוטב צ'ילי. כיאה לרומניה ברחתי משם. פחח. ואז הושמתי בעמדה של העברת כלים מלוכלים למטבח. ואז בשטיפת כלים. ובקיצור נדפקתי 
. כעבור 3 שעות של קרצוף כלים תוך כדי תחינה שאנשים ישתמשו באותן צלחות (תחלקו, זה טוב) סיימנו עם התורנות המסריחה הזו והלכנו להתקלח סוף סוף.
במקלחת ירדו ממני טונות של חול. הו, הד אנד שולדרס תבורכו. ולא תפסתי שום שיזוף בינתיים .
לאחר ההפסקה הלכנו למסלול הספורט שכלל חומה של 2.1 מטר, זחילה בחול, ועוד כל מיני דברים שיש בגני שעשועים שאף פעם לא הייתי טובה בהם (ילדות עשוקה וכאלה). החלטתי להיות ריאלית ובדקתי את הסיכויים שלי- אני בחיים לא יעבור את החומה, אני לא אצליח לסחוב את עצמי על המקבילים (אין לי כוח ללכת, אז לסחוב את עצמי עם הידיים? פחח), לא הצלחתי בכלל להגיע לדבר הזה שתולים את עצמך מלמעלה ומתמקדמים עם הידיים, ואין לי כוח להזדחל בחול. עכשיו התקלחתי, מיינד יו.
המפקדת דרשה ממני סיבות טובות למה אני לא רוצה להשתתף בתחרות (תכלס, לא הייתי מועילה גם ככה) אז ניצבתי מלפניה ויללתי: "אני 148 סנטימטר ורק הרגע התקלחתי!!". כנראה שזה היה מספיק טוב כי מישהי לא עשתה כלום.
אחרי זה היו עוד דברים, אבל אני לא זוכרת אותם אז באסה 
.
יום ד'- "שיר אהובת המגב"
אני בטוחה שעשינו משהו במשך היום, אני רק לא זוכרת מה. הייתי צריכה להשתין ולא יצא לי, ולכן מרבית היום הופנתה לנושא הכאוב. 
אמא מנסה לעודד אותי: "אולי יש לך אבנים בכליות. מקסימום תשתיני קצת דם!" (ג'י, טנקס).
אחרי מסדר הנפת הדגל של הבוקר-
פרחה: "יואו כמה שרים פה את התקווה, אני כבר זוכרת אותה בעל פה!" (עדיף מאוחר מאשר לעולם לא).
אחר כך עשינו עוד דברים בזמן שאני עדיין הייתי צריכה להשתין.
בארוחת הערב שכחנו את נדבי בחדר האוכל. שוד ושבר! כדי לחפות על המבוכה ניסינו לגנוב איזה מגב אדום ראש ולעבוד על המפקדת, אבל היא חכמה. נדב גמד, והמגב שמצאנו היה גבר גבר. לבסוף מצאנו אותו משתכשך לו מתחת לשולחן עם איזה כיסא. נו מילא, גם ככה חשבתי שהמגב הזה פייגעלך.
"איך את היית מרגישה אם היו שוכחים אותך במטבח? (מה איכפת לי, הסיר נראה נוח למדי. זה אומר שנקבל עוד שוקו?!) מה, זה שהוא מגב אומר שאין לו רגשות? (הזלתי דמעה. מהצחוק) הוא לא חלק מהצוות?! (הוא לא עונה כשאנחנו קוראות לו)" בשלב זה המפקדת מתחילה לתגלגל מצחוק ולשבור את הדיסטנס ובתור עונש נותנת לנו לכתוב לפבריציו, ז'תומרת נדב, מכתב אהבה. כמובן שבתור כותבת מוכשרת למדי לא נתנו לי לכתוב אותו כי יש ישויות שחושבות שהן הכי טובות בצוות, למרות שכל הבדיחות שהיא אמרה היו שלי!!
בכל אופן, הרי המכתב שכתבתי לפניכם:
"על אדן החלון ישבתי ומכתב לנדב המגב כתבתי. הו, נדבי, צר לי שהפקרנו אותך בשטח בודד וגלמוד אפילו בלי איזה סמרטוט להעביר איתו צחוקים. אתה צריך להבין יש זמנים נסתרים, לא נבין, לא נדע. תזכור את המשפט שנפוליאון בונפרטה אמר "אפשר לעשות הכל עם מגב חוץ מלשבת עליו", אבל תאמין לי שהקרביות בינינו גם ישבו עליו. פתאום נפל העיפרון וכך תם לו הזיכרון.
באהבה,
קארין, צוות 1, מחלקה 1, ומורעלת לעד".
ואז זה הגיע. אחרי 23 שעות, 4 פחיות קולה, בקבוק נסטי, המון מים, ואין ספור קיטורים השתנתי. זו הייתה השתנה של 5 דקות רצופות שאחריה הנוזלים היחידים שנותרו לי בגוף היו נוזלי מוח. לא, בעצם השתנתי גם אותם. (כשאני חושבת על זה עכשיו, למה לעזאזל לא ביקשתי שיתנו לי פלוסיד?! בשביל מה אני מתנדבת במד"א?!) כדי לחגוג את המאורע אני וה' יצאנו במחול סוער ושתינו קפה ליד המכונה. היה מרגש ואז הלכנו לישון.
יום ה'- "דבר אליי בקליעים"
בשביל לקצר, היינו באותו היום במטווח (פגעתי פעם אחת וריססתי את כל מי שעיצבן אותי בזמן האחרון). בסיומו המ"מ מרחה לי עפרת על הפרצוף הישר מהנשק ואמרה שזה סימן להצלחה או משהו. בחיים שלי לא הייתי כל כך גאה להתמרח בג'יפה.
היום נגמר מוקדם ונסענו לחדרה.
בחזרה לעתיד
בוש היה בארץ?! נפל גראד בקניון באשקלון?! מתי? איך? למה?
ברגע שירדתי בבית הספר נזכרתי כמה אני לא אוהבת את חדרה. הכל נראה לי ריק פתאום, אז עשיתי את המעשה הנכון והלכתי לישון.
כשהתעוררתי הלכתי לפוקס. החיים יפים
כמובן שתפסתי צבע רצחני וכרגע אני נראית כאילו השתזפתי בריסוס ומי שעשה את זה היה שיכור: יש לי גוף שלם לבן, ידיים בצבע מוקה ופנים במוקה בהיר. וכמובן שרגליים מלאות בסימנים כחולים.
תשכחו מהפרישה (אני לא אבי נמני!! לא שיש לי מושג על מה אני מדברת אבל אמרו משהו על זה בחדשות),
the sexy is back
ואני כאן כדי להשאר הפעם.
התגעגעתי כל כך 
יש לכם 10 שניות להגיב, זוזו!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
