הטוב:
התחלתי ללמוד נהיגה. תוך חודש כבר הספקתי לעשות 12 שיעורים, והמורה שלי (ממין נקבה), שהיא אמא של חברה שלי והיא גם כוסית על ברמות מטורפות, אומרת שאני ממש בדרך להיות נהגת מירוצים. טוב, לא ממש, אבל נגיד שכן. בינתיים אני כל הזמן אומרת שטויות כמו "זה בסדר, אני יודעת להתעסק עם מוטות" כשהיא אמרה לי להיות עדינה עם המוט הילוכים ועם מוט האיתות, ומסכימה איתה שהיתרון שבלהיות נמוכה זה שאני לא תופסת הרבה מקום בג'ינס (אני תמיד עושה מהבד של המכפלת ארנק ותיק תואמים). בקרוב טסט 
(לא באמת בקרוב, אבל נו..).
הרע:
אני מובטלת. זת'ומרת, לא שחיפשתי עבודה, אבל סתם בשביל הקטע אני עדיין מובטלת. חשבתי על זה ואני לא בנויה לכל עבודה, אי אפשר פשוט לשלם לי על זה שאני יושבת בבית? על זה שאני כותבת פוסטים? על זה שאני מקפידה לעשות גבות כל 3 שבועות (אף אחד לא רוצה לראות ג'ונגל! וגם מתאים לי יותר 2 גבות מאשר אחת). הרי זה ברור שאני לא בנויה לעבדות כפיים (אני בנויה לעבודת כפיים מסוג אחר 
), אז באמת, רחמו עליי ותעסיקו אותי. או שסתם תשלמו לי. אני מקבלת מזומן, צ'קים, אשראי ותלושים לפוקס. תודה 
המכוער:
כל פעם שאני מסתכלת עליו נהיה לי כואב בעיניים. אנא, חידלו. 
ועוד שטויות בנוהל:
המסע שלי ושל הבלונדה אל הטכניון ליום הפתוח של העתודה לא היה בטוח עד כחצי שעה לפני שיצאנו אל הרכבת.
אני:"אין לנו באמת מה לחפש שם... ואת גם ככה עושה קודם שנת שירות".
הבלונדה:"ואת בכלל סתומה, מי יקח אותך לעתודה".
אני:"זה בזבוז של זמן וכסף".
הבלונדה:"יאללה, נוסעים!"
אז עלינו על הרכבת לחיפה צוהלות ונרגשות, עדיין בשביל בנות חדרה הצנועות חיפה נחשבת למשהו גדול כמעט כמו הטעות שבריטני ספירס עשתה כשהיא חשבה שלצאת מהבית עם מיני ובלי תחתונים זה לגיטימי. ירדנו במרכזית לב המפרץ וחיפשנו אוטובוס הישר אל הטכניון, אבל מה, הבלונדה הייתה בטוחה שהדרך אל תחנות האוטובוסים היא מחוץ לתחנת הרכבת. יצאנו החוצה וחיפשנו. אפילו שאלנו חיילים שאמרו שלא עובר שום אוטובוס באיזור. מיואשות, התיישבנו על איזה אבן ותהינו איך זה שאין שום תחנת אוטובוס באיזור, ואז זה קרה- ראיתי את הלוגו הענק של אגד מתנוסס לו קצת אחרי תחנת הרכבת. אמרתי לכם, באנו מחדרה, אנחנו עדיין בהלם תרבותי.
לקחנו אוטובוס הישר אל הטכניון. כשהגענו אל התחנה שמחוץ לטכניון אמרה הבלונדה שאנחנו צריכות לרדת "את בטוחה שהוא לא נכנס אל הטכניון?" תמהתי בקול מפוחד קלות (יש שם עלייה ללכת!), "נו באמת, ממתי אוטובוסים עוברים בטכניון?!". אז ירדנו והתחלנו ללכת. ואז ראינו את האוטובוס נכנס אל תוך הטכניון.
הולכות מיואשות חיפשנו אחרי בניין צ'רצ'יל כשלפתע זעקתי "בלונדה! מצאתי!!", "באמת? איפה?!", "שם איפה שכל החננות!". ברצינות, בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מגניבה. אמנם לי יש משקפיים ולבלונדה יש גשר, אבל כולם שם היו כל כך חנונים שזה כאב. אחרי שהצנענו מחשופינו (עדיין, חנונים לא רגילים לראות ציצים מקרוב. עזבו את זה שלי ולבלונדה אין ציצים בכלל) היינו מוכנות לתהליך המייגע. לאחר אין ספור דוכנים והרצאות על פיזיקה ואווירונאוטיקה, חוגים מובחרים ועוד כל מיני דברים שאין לנו שום קשר אליהם בכלל הגיע הקש ששבר את גב הגמל, או במקרה שלנו את הציפורן של הבלונדה. ניגש אלינו חייל ושאל מאיפה אנחנו. נבוכות, ענינו לו שמחדרה. ואז הוא אמר שזה לא רלוונטי אלינו והלך. מעליב, אבל הבלגנו. כשזה קרה שנית עם חייל אחר (אבל אחר לגמרי) כבר התחלתי לכעוס.
התפרצותי בנאום חוצב להבות בעוד שתי מילים: "מי אתה חושב שאתה שתרד עלינו בגלל שאנחנו מחדרה? כי אין שם קולנוע? כי אין שם תרבות? כי יש שם כל כך הרבה הוסטלים שע"פ הסטטיסטיקה 1 מכל 10 אנשים הוא לוקה בנפשו? אז רק שתדע שזה אתה לא רלוונטי בשבילנו יא מכוער! מה אתה חושב שאנחנו רוצות להיות חננות כמוך? אנחנו בכלל באנו כי שמענו שמחלקים כאן מחברת בחינם! פחח". כמובן שאמרתי זאת בליבי, אבל הבעות הפנים ותנועות הידיים שעשיתי היו בהחלט מרשימים.
עייפות, חזרנו אל הרכבת, גילינו שפספסנו אותה בדקה ואז חיכינו יותר משעה עד לרכבת הבאה. אבל לפחות זה היה בסטייל.
דונה שלי טסה מחר לפלורידה לשבועיים, אז בהזדמנות זו אאחל לה טיסה נעימה, ושתבלה לה המון בפלורידה ושתזכור שאני מאוד אוהבת מתנות, אבל לא מרמזת על כלום. אני אוהבת אותך!
ופול מקרטני מגיע לארץ בספטמבר ואין מאושרת ממני בכל העולם כולו 
פעם מפלצת, תמיד מפלצת,
אוהבת אתכם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
